קולנוע: הסיפור האחר של כולנו

ב־40 השנים האחרונות ביים אבי נשר 11 סרטים עלילתיים - החל ב"הלהקה" (1978) וכלה ב"סיפור אחר", שיוקרן מהיום בבית הקולנוע. ששת האחרונים שבהם מזגזגים בין העבר להווה: "סוף העולם שמאלה", "פעם הייתי" ו"החטאים" הם סרטים תקופתיים שמציגים סיפורים בתולדות המדינה - הגירה, מלחמה, זיכרון השואה, הסכמי שלום ומהפך פוליטי; "הסודות", "פלאות" ו"סיפור אחר" מתרחשים בהווה ועוסקים במפגש שבין דתיים וחילוניים בערי קודש (צפת וירושלים). בכולם נשר ממשיך לצייר פורטרט של מדינה שעוברת בהדרגה מהקבוצתי אל האינדיבידואלי, מהסיפור הגברי, שאפיין את סרטיו של נשר בשנות השבעים והשמונים, לסיפור שמובא על ידי נשים ברוב סרטיו העכשוויים.

"סיפור אחר", שעשה לפני שבוע היסטוריה כשמכר 41 אלף כרטיסים ביום הקולנוע ועומד להיות הלהיט הישראלי הגדול של השנה, נכתב על ידי נשר בשיתוף הפסיכולוג נעם שפנצר, שחלקים גדולים בו מבוססים על סיפורו האמיתי. הוא מספר על פסיכולוג בעל שם בינלאומי (יובל סגל) שמוזעק ארצה מארה"ב על ידי אשתו לשעבר (מיה דגן) ואביו (ששון גבאי) כדי למנוע מבתו (ג'וי ריגר) להתחתן עם בן זוגה, זמר מפורסם בעל עבר מפוקפק (נתן גושן), וכך לעצור את תהליך החזרה בתשובה של השניים. האב, שהופך למעין בלש פרטי בחיפוש אחר נקודות התורפה של בן הזוג, מתחיל להבין שהגרסה שמספרים לו אביו ואשתו לשעבר היא אולי לא היחידה, ואולי יש כאן סיפור אחר שהם עיוורים לו או מסתירים ממנו.

הסרט, שצולם לפני כשנה, הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל טורונטו בספטמבר ונבחר לפתוח את פסטיבל חיפה, מכיל את התמהיל של דרמה וקומדיה שכה מזוהה עם נשר. כעת, כחודש לאחר התאונה המחרידה שבה נהרג ארי, בנו של נשר, הוא מקבל משמעויות מכווצות לב — גם בגלל העיסוק של הסרט בהורות ובקשר בין הורים וילדים, גם בגלל המוטיב החוזר של עקדת יצחק וגם בגלל הזיכרונות המצמררים מסרטו הקודם, "החטאים", שהמסר שלו הוא "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהינה". ואולם, למרות כל ההיבטים המצמררים האלה, שבוודאי מושכים תשומת לב מוגברת, היצירה היא חלק בלתי נפרד מקורפוס הסרטים המרתק והמהנה של נשר, שנע בטבעיות בין הכבד לקליל, ויש לעשות עמה צדק ולבחון אותה במסגרת הזאת.

נשר ובנו ארי. משמעות מצמררת צילום: רפי דלויה

האפקט המרפא של השקר

מפתיע לגלות שאחרי 11 סרטים ישראליים ועוד שמונה סרטים אמריקאיים, ואחרי שחגג יום הולדת 65, בכיר במאי ותסריטאי ישראל רק הולך ומשתכלל. "סיפור אחר" מכיל לא רק פטנט תסריטאי מבני מפתיע ומקורי, שבו מה שנדמית כמו עלילת משנה (הסיפור האחר, זה שלא מופיע בתקצירים) עולה ותופסת את המושכות, אלא גם כמה מהסצנות היפות ביותר שכתב נשר, שבהן הדמויות עושות מה שלא ציפינו מהן וחלות בהן תפניות מפתיעות בסמטאות הצרות של העלילות המשתלבות זו בזו.

נשר הוא במאי של מחוות גדולות אבל כששתי העלילות נפגשות בסצנת שיא מבריקה נוצר רגע שמבהיר עד כמה מלאכת הכתיבה והבנייה היתה מחודדת ומדויקת. השיא הזה עובד בזכות שתי השחקניות הצעירות (ריגר ואביגיל הררי), שגונבות בקלות את ההצגה.

מה שנראה בתחילה כמו דרמה משפחתית, שמכילה בתוכה את הסיפור הישראלי כולו בזעיר אנפין, מתחיל לקבל גוונים של סרט מתח שבו הדמויות, שעד לפני רגע חצו קווים סמליים ומטאפוריים (החילונית שנהייתה חרדית, הדתייה שנהיתה חילונית), צריכות פתאום לחצות גבולות ממשיים ולהפיל חומות אמיתיות. מה שהחל במעבר במחיצת עזרת נשים וגברים ממשיך בחציית חומת ההפרדה שבין מזרח ירושלים ומערבה. וכל זה בחיפוש אחר האמת והגילוי שלאמת יש גם ממד הרסני, ושלעתים דווקא לשקר ולאשליה יש אפקט מרפא. "יש דברים יותר חשובים מהאמת", אומר האב בסרט, "אהבה למשל או משפחה" (רעיון שמזכיר קצת את המסר ב"הערת שוליים" של יוסף סידר).

ששון גבאי (מימין) וג'וי ריגר בסצנה מהסרט. דמויות מפתיעות ומבנה תסריט מקורי צילום: מישל אברמוביץ

מהמיתוס לאתוס

נשר מציג בסרטיו האחרונים — "פלאות", "החטאים" וכעת "סיפור אחר" — גישה חדשה לסיפור הנרטיב הישראלי. אם בסרטיו המוקדמים הוא עסק במיתוס (הקולקטיב הצבאי הכל־ישראלי ב"הלהקה", סיפורי המחתרות ב"זעם ותהילה", סיפורי התנ"ך ב"שוברים", חזון העלייה ב"סוף העולם שמאלה"), בסרטיו האחרונים הוא עבר מהמיתוס לאתוס. לא עוד נרטיב־על, אלא פירוק סט הערכים הלעתים סותרים שבבסיס החברה. סרטיו האחרונים מציגים דמויות בעלות אופי שונה, מדורות שונים או ממחנות חברתיים שונים, ושואלים איך אנחנו מתפקדים יחד. וזה מה ש"סיפור אחר" עושה באופן ערמומי. הוא משתמש בכל המרכיבים של החברה הישראלית — סוציאליים, תיאולוגיים, פוליטיים, גאוגרפיים — כדי לטעון שבסוף, למרות כל המחלוקות והריבים, כולנו משפחה אחת שמנסה להגיע ליעד יחד בשלום.