לינוי אשרם לא נראית כמו רוב היריבות שלה בצמרת העולמית של ענף ההתעמלות האמנותית. גוון העור שלה כהה משלהן, השיער המתולתל שלה יוצא דופן, גם העיניים החומות לא מאוד שכיחות בתחום שבו, במשך דורות, הספורטאיות, השופטות והמאמנות המובילות מגיעות ממדינות ברית המועצות לשעבר. אבל הייחוד שלה, שהיה יכול להיות חיסרון, הוא דווקא יתרון: כדי להצליח היא הבינה שהיא חייבת לא רק להיראות אחרת, אלא גם להיות אחרת. אותו ענף בגישה כל כך שונה. נקודת המוצא הזאת היא הבסיס לקריירה המזהירה של אשרם בת ה־19, ששיאה בחודש שעבר, עם שתי מדליות כסף ואחת ארד מאליפות העולם (בקרב רב, תרגיל החישוק ותרגיל הסרט, בהתאמה).
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
אשרם אינה הספורטאית הראשונה שהחריגות שלה היא מקור הכוח שלה. מאמנים, לעתים באופן לא מודע, נוטים לטפח את הילדים שנראים "מתאימים יותר" לספורט על חשבון אלה שיש להם החוסן המנטלי והנפשי הנדרש כדי להיות מקצוענים. זה בולט בכדורסל — ענף שבו יש יתרון לשחקנים גבוהים ולכן מאמנים מתמקדים בהם גם אם לא בהכרח יש להם סט הכישורים הנדרש למצוינות. אבל אלה שמצליחים להתגבר על המחסום הזה ולעלות על המסלול המקצועני בכל זאת, עושים זאת פעמים רבות דווקא בזכות העובדה שהם יוצאי דופן. שמשהו בדרך שלהם עבד אחרת.
אשרם (משמאל) עם מדליית הכסף בקרב רב באליפות העולם בספטמבר. הישג ישראלי ראשון צילום: אי.פי.איי
שחקן הבייסבול צ'אד ברדפורד, למשל, נולד לאב שעבר שבץ. כשהשניים היו משחקים קאץ', משחק מסירות עם כדור בייסבול, האב לא היה יכול לזרוק את הכדור "רגיל", ומסר אותו בהנפה מלמטה. כך ברדפורד למד לזרוק כדור, ובשל המסירה הייחודית הזאת הסקאוטים התעלמו ממנו. אבל ברדפורד לא ויתר והמשיך לשחק, עד שבילי בין, המנהל של קבוצת אוקלנד אייז, זיהה את היתרון במסירה הזאת: היא בלבלה את החובטים של הקבוצה היריבה, שכל חייהם התרגלו לחבוט במסירות רגילות. הסטטיסטיקות של ברדפורד היו יוצאות דופן כמו המסירה שלו, מצוינות ממש, וכשבין גייס אותו זה אפשר לו לבנות, בתחילת העשור הקודם, את אחת מקבוצות הבייסבול הטובות בכל הזמנים, ובעלות נמוכה מקבוצות שהלכו על הכוכבים המובנים מאליהם.
כמו ברדפורד, גם ההצלחה של אשרם מתבססת על כך שהיא רחוקה מלהיות המובן מאליו, המתבקש.
החריגות הזאת הולידה באשרם את הכישרון הגדול ביותר שלה: האש. הספק שהוטל ביכולת שלה מגיל צעיר היה הדלק שהבעיר אותה. "קילרית", "ממוקדת מטרה", "חיית תחרויות", מתאר אותה הצוות שסביבה. וכל אלה צמחו בחוג בראשון לציון.
"אף פעם לא הייתי הכי טובה בחוג", מספרת אשרם ל"מוסף כלכליסט". "כשהייתי קטנה המאמנות שלי לא באמת חשבו שאגיע לרמה הגבוהה. אבל התקדמתי לבד, לאט לאט, ובנות אחרות פרשו. זה לא שהן היו יותר טובות ממני ואני נשארתי; הן היו אלו שהמאמנות חשבו שיש להן יותר פוטנציאל, אבל הן פרשו ואני המשכתי. לא השקיעו בי כמו במתעמלות אחרות, אז אני נתתי מעצמי יותר כדי להגיע לרמה הכי גבוהה, ולא שינה לי מה היו הסטנדרטים הנדרשים לספורט הזה".
עם המאמנות ילנה קופילנקו (משמאל) ואיילת זוסמן. 9.5 שעות אימון בכל יום צילום: אורן אהרוני
"בהתעמלות האמנותית יש תפיסה של איך מתעמלת צריכה להיראות", מוסיף אופיר אבן, המנהל של אשרם ויו"ר הפועל ראשון לציון התעמלות אמנותית, שמכיר אותה מאז היתה בת 12. "מתעמלת צריכה להיות דקיקה, גבוהה, עיניים כחולות, ובאופן טבעי המאמנות נתנו יותר דגש לילדות הללו בחוג של לינוי. אבל לינוי מיוחדת. יש לה נחישות שאפשר היה לראות מגיל צעיר. נחישות מברזל. מעין עוצמה וחוסן מנטלי שממש היה אפשר לזהות". במילים אחרות, את מה שהמאמנות בחוגים המוקדמים לא זיהו, אבן והמאמנות בהמשך כבר ראו בבירור. "עדיין יש בי הנחישות והרצון להראות שאני הכי טובה", מאשרת אשרם. "כן, זה עניין של להוכיח את עצמי. של הרצון שלי להראות שאני שם, ממש מאחוריהן, צעד קטן מהרוסיות".
כל ספורטאי מקצוען זקוק לנחישות — אינספור שעות אימון במשך שנים, על חשבון חברים ובילויים; הקפדה על אורח חיים, כושר, תזונה, שעות שינה; יכולת להתמודד עם הפסדים, עם פציעות. אי אפשר לעסוק בספורט בלי נחישות. ובכל זאת, זו של אשרם מאפיינת רק ספורטאים מליגה אחרת. לא רק בילדות, כשהיא לא סומנה כ"הכי טובה בחוג" ודחפה את עצמה לבד קדימה ללא הפסק (קל יותר להיות נחוש להצליח כשאומרים לך שאתה יכול להיות הטוב ביותר). גם כיום זה קורה, בכל צעד שלה.
הנה דוגמה אחת: במרץ 2017 היא סבלה מקרע במיניסקוס והיתה צריכה לעבור ניתוח. היה חשש שלא תספיק להגיע לאליפות אירופה, שהתקיימה חודשיים אחר כך. אבל יום אחרי הניתוח אשרם כבר היתה על המזרן, והתאמנה בישיבה. היא עברה פיזיותרפיה אינטנסיבית וטיפולים בתא לחץ. בסוף אפריל כבר חזרה להתחרות, וזכתה במדליית ארד בתרגיל החישוק בגביע העולם. במאי הגיעה, כמתוכנן, לאליפות אירופה, שם זכתה בשתי מדליות ארד בתרגילי החישוק והאלות. כאמור, קילרית. אבל אשרם מתייחסת לזה כמעט בשוויון נפש: "הרבה מתעמלות פצועות. לא רציתי לפספס את התחרות".
בסך הכל יש לה שתי מדליות כסף מאליפות העולם (היא הישראלית היחידה שזכתה במדליה בקרב רב בתחרות כזאת), שלוש מדליות ארד מאליפויות העולם ושתיים מאירופה, ועוד 22 מדליות מתחרויות הסבב העולמי, כולל שתיים זהב בקרב רב. ועכשיו היא מתכוננת לבמה הגדולה ביותר: אולימפיאדת טוקיו 2020.
כיוון שאשרם מפתיעה את השופטות במראה שלה, היא החליטה למנף את העניין ולהפתיע אותן גם על המזרן. רוב המתעמלות מציגות במשך התחרות את אותו התרגיל בדיוק; אשרם לא עושה זאת. תרגיל הגמר שלה תמיד נראה אחרת מאלה שהציגה קודם, מה שלא מאפשר לשופטות "להביא ציון מהבית". הן לא יכולות להשוות את הביצוע בגמר לזה שבשלב הקודם, הן נדרשות להיות ערניות במיוחד, הן משקללות הכל מחדש. וזה עובד. לא רק כי אשרם היא אחת היחידות בענף שעושות את זה — האחרות דבקות בנוהג המקובל של תרגיל אחד כל התחרות, גם אם בסופו של דבר הנוהג הזה לא בהכרח מועיל להן — אלא גם משום שהיא עושה את זה מצוין.
"השופטת הראשית בתחרות ביפן (אליפות העולם למועדונים) מכירה את כל התרגילים של כולן בעל פה, למשל", היא מספרת. "השופטות יודעות מה המתעמלות הולכות לעשות וכך יכולות לשפוט אותן לפי התרגיל שהן מכירות וכמה טוב הן עושות אותו. המאמנת והכוריאוגרפית שלי איילת זוסמן ואני אוהבות לשנות את התרגילים. אז השופטות מופתעות ולא מגיעות לתת ציון שהן כבר חשבו עליו מראש. הגענו למסקנה שעדיף לא להישאר מקובע בתרגיל מסוים".
עם מאמנת הבלט גלינה ברסקי צילום: FIG
חלק ממה שמאפשר לאשרם לשנות את התרגילים הוא הזמן הרב שהיא מקדישה לצפייה בתרגילים שלה ושל היריבות שלה, כמעט באובססיביות. "יש מתעמלות שלא אוהבות לראות את התרגיל שלהן אחרי תחרות, אבל אני ההפך, חייבת לעשות את זה אחרי תחרות, אני לא יכולה לחכות. אני רואה את הטעויות הקטנות, אוכלת את עצמי במשך שנייה ואז לומדת מזה".
בניסיון להפתיע, היא מסבירה שהיא "מחפשת דברים שלא עשו, יותר מגניבים. זה לרוב קורה בזמן אימון — אני עושה טעות ורואה שיש בה משהו. ואז אני מנסה לשחזר את זה ולעבוד על זה. לעתים אני רואה סרטון של מישהי וחושבת איך אני יכולה לעשות דבר דומה — ואיך אני משדרגת אותו. אני רואה את כל היריבות לפני התחרות".
באימון. "אני עושה טעות, ורואה שיש בה משהו. ואז מנסה לשחזר אותה ולעבוד על זה" צילום: אורן אהרוני
היחס שלה לטעויות הוא עוד יתרון יחסי. בענף שבו המאמנות נחשבות קשוחות במיוחד ו"מענישות" על טעויות, יש באשרם איזו קלילות שמאפשרת לה דווקא למנף אותן — וליהנות מהתחרויות. הן לא מאיימות עליה, הן כיף. "אני אוהבת להתחרות. אני טסה פעם בחודש לתחרויות", היא אומרת, ומספרת שכבר החליפה שלושה דרכונים בגלל החותמות הרבות ("אני הכי אוהבת להתחרות באיטליה וספרד, שם החיבור עם הקהל מיוחד"). "אני לא נלחצת כל כך מתחרות, מהופעות — מסיבות סיום באגודה וכאלה — אני יותר נלחצת, אז אני מפילה את הציוד. אולי כי זה מלחיץ אותי לעשות משהו רק עבור אנשים אחרים. בתחרות זה עבורי".
חלק מהקלילות ניכר בעובדה שמבחינתה "זה לא מקצוע שלי, אני לא מרגישה שאני מגיעה לעבודה כשאני מגיעה לאימון. ההתעמלות היא פשוט חלק ממני. מגיל 12 אני מבינה שאני טובה ואני מבינה שזה מה שאני צריכה לעשות — אבל זה לא מקצוע. זה כיף".
כיף הוא מפתח להצטיינות. כבר בשנות הארבעים דייל קרנגי, הראשון שכתב ספרים על מוטיבציה, טען ש"רק לעתים נדירות אנשים מצליחים במקצועם ללא הנאה ממה שהם עושים". עוד לפניו אמר קונפוציוס: "צריך לבחור עבודה שאתה אוהב וכך לא תעבוד יום בחייך".
אשרם בגיל שמונה. "בנות אחרות פרשו, אני נשארתי"
אשרם, כמובן, עובדת. ועובדת קשה. היא חיילת במעמד של ספורטאית מצטיינת, מה שמאפשר לה להגיע כיום לבסיס רק לכשעתיים מדי בוקר. כך, בשעה 10 היא כבר מתפנה לחמש שעות אימון רצופות, לאחריהן הפסקה, ומ־4 אחר הצהריים עד 8:30 בערב שוב אימון. סך הכל 9.5 שעות אימון בכל יום, כשאליהן נוספים שיעורי בלט, פיזיותרפיה (פעמיים־שלוש בשבוע), עיסויים (פעמיים בשבוע) וכאמור אינספור השעות שאשרם מקדישה לצפייה בתרגילים שלה ושל היריבות.
הילדה שעבדה לבד כדי להשתפר כבר עושה את זה היום עם מעטפת של אנשי מקצוע. הצוות הצמוד כולל את המנהל אבן, המאמנות ילנה קופילנקו ואיילת זוסמן, מאמנות הבלט, הפיזיותרפיסטית שמתלווה גם לתחרויות והרופאה האולימפית. במעגל השני נמצאים האגודה, שהיא כאמור הפועל ראשון לציון, איגוד ההתעמלות, היחידה לספורט הישגי של הוועד האולימפי ובעצם הוועד כולו. במעגל הבא נמצא הספונסר העיקרי של אשרם, רב בריח, שמעניק ליווי נוסף ומעורב בתהליכים של מה שבכל המעגלים האלה מכונה "פרויקט לינוי אשרם".
פרויקט לינוי אשרם, שהחל בתחילת 2017, עולה כ־1.2-1 מיליון שקל בשנה. המאמנות עולות 290 אלף שקל. המורות לבלט עוד 61 אלף שקל. שעות האולם 220 אלף שקל. כוריאוגרפיה — 100 אלף, והעיבודים המוזיקליים, אחד חדש לכל אחד משמונת התרגילים בתחרויות הגדולות בשנה, והזכויות על שימוש בשירים עולים כ־20 אלף. התלבושות עולות כ־50 אלף (כל בגד משובץ באבני סברובסקי ועולה 2,000-1,500 יורו), והאיפור עוד 20 אלף. זו בערך גם העלות של הציוד (כדורים, סרטים, אלות, חישוקים). ואת הנעליים, "נעלי חצי", צריך להחליף אחרי כל תחרות, בעלות שמסתכמת ביותר מ־6,000 שקל בשנה. "באליפות העולם האחרונה היה צריך להחליף נעל כל יום", מספר המנהל אבן, "המשטח היה חלק ולכן היה צריך לקחת דבש מארוחת הבוקר ולמרוח אותו על הנעל". לכל אלה יש להוסיף את עלות הטיפול הרפואי, כ־15.6 אלף שקל בשנה, ואת הטיסות לתחרויות ומחנות אימונים בחו"ל, כ־220 אלף שקל.
מתוך כל ההוצאות האלה, היחידה לספורט הישגי משלמת כמעט 700 אלף שקל בשנה, שכן אשרם היא חלק מסגל הזהב של הוועד האולימפי, אותה נבחרת מצומצמת של ספורטאים שזוכים להשקעה הגדולה ביותר (יש גם סגל כסף וסגל ארד). חלק מהסכום הזה מוענק לאשרם ישירות באמצעות מלגה של 8,500 שקל בחודש, אבל גם חלק מהמלגה בסופו של דבר מממן את ההכנות שלה לתחרויות. שאר הכסף מגיע כאמור מהפועל ראשון לציון, ומקרן הסולידריות של הוועד האולימפי הבינלאומי (כ־37.5 אלף שקל בשנה), ומהחסויות.
נותנת החסות שלה היא רב בריח, בהסכם נדיר יחסית בספורט הישראלי, שכן החברה מלווה את אשרם כבר מ־2016, ארבע שנים לפני האולימפיאדה. מדובר בחסות מדורגת, שהחלה ב־4,500 שקל לחודש ותטפס ל־6,500 שקל, לא כולל בונוסים על הישגים. הסכם נוסף שמסייע לאשרם הוא זה של בנק הפועלים עם הוועד האולימפי, ובסך הכל ההכנסות שלה מחסויות, כולל בונוסים, יעמדו עד האולימפיאדה על כ־11-10 אלף בחודש. "אין כאן מודל עסקי שבנוי על בונוסים", מדגישים בסביבתה, אבל המענקים האלה הגיעו מתחילת 2017 לכ־185 אלף שקל.
אשרם מודעת לעובדה שלהצלחה שלה יש הרבה כוח. היא לא רק גאווה לאומית, היא משנה את הספורט הישראלי. היא מאפשרת לגופים כאן להשתכלל ביכולתם לבנות ספורטאים בכל תחום, מבחינת יצירת מעטפת של סימון פוטנציאל, בניית צוות ויצירת מערך אימון ומימון. את ענף ההתעמלות האמנותית היא כמובן מרימה ממש.
אבן מספר על זינוק בהרשמת ילדות לחוגים של התעמלות אמנותית, למשל הכפלה במספר הילדות בהפועל ראשון לציון ("אין להן מקום על המשטח, הן מתאמנות מחוץ למשטח. אנחנו מתקשים לקלוט את כולן"), וזה קורה כמובן בכל הארץ. עם העלייה במספר הילדות בחוגים בא גם הכסף שנכנס לאגודות: חוג עולה עד 700 שקל בחודש (תלוי במספר האימונים), שיעורי הבלט עולים עוד 100, ועם הבגדים והציוד, הרישום לתחרויות, מחנות האימונים והנסיעות לעתים לתחרויות בחו"ל, ההוצאות של ההורים מגיעות לכ־15 אלף שקל בשנה.
את האופן שבו ספורטאי יחיד יכול להזניק ענף שלם ישראל מכירה בעיקר מהג'ודו, ומהפריצה הגדולה בעקבות יעל ארד. בעולם יש לזה עוד שלל דוגמאות: ב־1997 אנה קורניקובה הרוסייה העפילה לחצי הגמר בווימבלדון. היא היתה אז הרוסייה היחידה בטופ 10; שנתיים אחר כך כבר היו חמש. בדרום קוריאה, ב־1998, סה רי פאק נהפכה לשחקנית השנה החדשה של סבב הגולף הנשי (LPGA). היא היתה אז היחידה ממדינתה ברשימת 100 שחקניות הגולף הטובות בעולם; בשנים האחרונות יש 35, בזכות העובדה שאחרי ההצלחה שלה הוקמו בכל המדינה מתקני גולף עירוניים. בשנות השמונים היו רשומים בדרום קוריאה 800 שחקנים ברמה גבוהה, כיום יש יותר מ־3,000. באתיופיה היה זה אבבה ביקילה, האפריקאי השחור הראשון שזכה במדליית זהב אולימפית בריצות ארוכות (במרתון של 1960), והצמיח דורות של אתיופים שהחלו להתאמן בתחום. בקניה קיפצ'וגה קיינו, שזכה במדליית זהב בריצת 1,500 מטר באולימפיאדת מקסיקו סיטי ב־1968, הוביל לדומיננטיות קנייתית בריצות ארוכות מאז. דיאון המינגס, הג'מייקנית הראשונה שזכתה במדליית זהב, נהפכה למקור ההשראה של עשרות אצניות מהמדינה, שבעשור האחרון שולטות במסלול. כולם, כמו ארד, כמו אשרם כעת, מעבירים מסר מובהק לילדים — זה אפשרי.
ותמיד בסוף יהיה מי שיגיד ש"התעמלות אמנותית זה בכלל לא ספורט". "זו טענה מגוחכת", אומרת אשרם. "זה מיקס של כל הענפים יחד. יש בו קפיצות, מהירות, זריזות, קואורדינציה, גמישות, ריכוז. צריך סיבולת ונחישות. הוא יכול להיות בסיס להכל. שליטה בכדור, בחפץ - מתעמלת יכולה להצליח ברוב הענפים שתנסה. מדובר בספורט, חד וחלק. יש מאמן כדורסל שאומר לי כל הזמן 'כשתסיימי עם ההתעמלות בואי אלינו, צריך את היכולות שלך'. אבל הענף שלי הוא הכי ספורטיבי שיש".
