משיח עם בלוז: בגיל 75 דני ליטני מעלה מופע חדש

"אני הפוך, ישן ביום וער בלילה", מצהיר המוזיקאי דני ליטני, ומחזק את הדימוי הנוצץ על האמנים שיכולים להתחיל את היום גם בצהריים. רק שליטני אוכל אותם בלי מלח. הוא הולך לישון מעט אחרי השעה 10 בבוקר וקם כשאתם אוכלים ארוחת ערב.

עוד נחזור לסיפור המעניין על המקור להפרעת השינה של ליטני, אלא שמסתבר שלא מדובר בלקות היחידה שממנה הוא סובל. כבר שנים שהוא גם לא שומע טוב. “וזה ממשיך לרדת”, הוא אומר. “זה לא עוצר הדבר הזה, יורד ויורד”. אז הוא נעזר במכשירי שמיעה חזקים מאוד, בהופעות הוא משתמש בעזרים טכניים, “ובדרך כלל אני נותן חומר יותר ישן כי כבר קשה לי עם דברים חדשים”.

לכן הוא גם מתקשה להאזין לשירים. “אני לא יכול לשמוע מוזיקה. זה בלגן לאוזניים. זה מגיע לפעמים למצבים שכשיש סביבי רעשים כמו צלצול, מטוסים באוויר או אנשים מדברים, והאוזן שלי מלאה בהם, אז גם אם תשים רמקול בחדר עם שיר שלי - אני לא אזהה אותו”.

ובכל זאת הוא לא נותן למגבלה הזו לעצור אותו. להפך. הוא ממשיך להופיע כמה שאפשר. בשבוע הבא (1.11) יגיע למרכז ענב לתרבות בתל אביב עם המופע שלו “ליטני בלוז”. בתוכנית: שיריו הידועים מכל קצות הקריירה המעניינת שלו עם טאץ’ בלוזי. ליטני עם הגיטרה על הבמה ולצדו עוד גיטריסט ופסנתרן. “אני לוקח להופעה כמה שפחות כלים”, הוא מסביר, “בגלל לקות השמיעה אני שומע כל כלי בטון אחר וזה מבלבל אותי”.

דני ליטני. "עוד לפני שהכרתי את בוב דילן נעזרתי במפוחית" צילום: צביקה טישלר

הבלוז התחיל עם אבא

ליטני, כבר בן 75, הוא היוצר שאחראי לשירים מופתיים כמו “ימות המשיח”, “משבר אמון”, “בראש אחד”, ונכסי צאן ברזל אחרים, כולל “במקום הזה” מהסרט “החיים על פי אגפא” של אסי דיין, שלטעם רבים הוא מהשירים הטובים אי פעם.

אגב “ימות המשיח” (“איי איי כמה טוב לי בחיי”), ליטני אוהב “שכל בן אדם שומע שיר ולוקח את זה למחוזותיו, מפרש את השיר כמו שהוא רוצה, כמו שהוא מרגיש”. לדבריו, מדובר ב”שיר ציני מאוד שבגלל שורה אחת שמופיעה בו אנשים קולטים אותו בתור שיר מאוד אופטימי”, הוא מסביר. “כבר הוזמנתי לכנס מול 40 אלף איש בכיכר רבין. טלפנו אליי ואמרו לי, ‘תשיר את השיר האופטימי הזה’. אבל לא הלכתי כדי לא לעשות שקר בנפשי”.

לאורך הדרך עבר ליטני הרבה, כולל משחק בתיאטרון ובקולנוע. אך בעיקר עשה מוזיקה - מרוק ועד קאנטרי, מופעים משותפים (הידוע ביותר עם יהונתן גפן) במקביל לקריירת סולו. מאז ומתמיד הוא מזוהה בעיקר עם הבלוז. מפוחית היתה לו תמיד, הוא טוען, “עוד לפני שהכרתי את בוב דילן נעזרתי במפוחית”.

“גדלתי על בלוז מסיבה מצחיקה”, הוא נזכר, “אבא שלי ז”ל היה פולני והבלוז האמיתי נולד בפולניה, כך אני אומר בהופעות. הוא קנה את מערכת הסטריאו הראשונה שהגיעה לחיפה וכל מיני תקליטים ניסיוניים כאלה, עם שירי עם שחורים. על התקליטים האלה גדלתי וזה מה שהביא אותי לאהבה לבלוז”.

השעון הביולוגי התהפך

כמובטח, נחזור להפרעת השינה של ליטני. “זה התחיל בשנות השמונים”, הוא נזכר, “הייתי שותף במועדון ‘הבקתה’ בגני התערוכה בתל אביב. היו לנו חצר גדולה והרבה הופעות. רמי קליינשטיין התחיל שם ושנתיים היה אמן הבית. ריטה באה לשיר והיתה ביישנית להחריד. משינה הופיעו שם עוד לפני שנהיו משינה”.

הוא מספר שמצד אחד, היתה מגיעה כל הבוהמה של אותם הימים, ומצד שני, “הגיעו קצינים גבוהים בצה”ל ואנשי משטרה, וגבי ברלין, דני בן ישראל ואחרים היו באים לעשות שירה בציבור עוד לפני שהתפרסמו”.

בכל אופן, הם היו עובדים עד הבוקר, וכשסיימו, משכו אפילו עוד קצת. ”היינו עושים ארוחות בוקר יחד וזה שיבש לי את המערכת”, הוא מסביר. “הייתי שם חמש שנים והשעון הביולוגי שלי התהפך. רופאים יעצו לי לא לנסות להפוך אותו שוב לבד, אז זה ממשיך עד עצם היום הזה”.

מה זה אומר? שארוחת צהריים הוא אוכל באזור שלוש בלילה. ארוחת בוקר הוא כמעט ולא אוכל, “אולי קפה”, וכשהמשפחה באה לבקר בארוחת יום שישי למשל, “אז אני יושב ואולי אוכל משהו קטן, שותה, אין לי תיאבון בשעות האלה כי רק קמתי”.

מה הוא עושה בלילות לבד? “בדרך כלל אני רואה כל מיני ריאליטי של מז”פ”, הוא מספר, “איך מגלים רוצחים אחרי 40 שנה, דנ”א, כל מיני דברים כאלה. זה מדהים אותי כל פעם מחדש”.