יש בי יצר התאבדותי כזה לתקוף מישהו מסוכן ביצירה שלי", אומר האמן רועי רוזן. "אחרי שעשיתי סרט שעסק באביגדור ליברמן נותרה לי בראש איזו תחושה שהוא רק הגרסה המוחלשת של הדבר האמיתי, שזה פוטין. משם התגלגל הרעיון שהוליד את 'הלילה של ולדימיר'".
"הלילה של ולדימיר" (2014) היא יצירה לא שגרתית. בסדרה של איורים וטקסטים ברא רוזן עולם מסויט שבו חפצים דוממים קמים לתחייה כדי לענות ולהרוג את מנהיג רוסיה במגוון דרכים יצירתיות, מסכין ומזלג שמסרבים להאכיל אותו ועד קקטוס שנתחב באחוריו. ברפרטואר של רוזן יש יותר מ־20 שנות יצירה פוליטית חריפה, שלא נרתעת מפרובוקציות. אלא שהבמה הנוכחית שלה זכתה היצירה שלו גדולה במיוחד — תערוכת יחיד במוזיאון פומפידו בפריז.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
התערוכה "סיפורים בחשיכה", שנפתחה בתחילת יולי ותסתיים בסוף החודש, היא תערוכת היחיד השנייה בסך הכל של אמן ישראלי שמוצגת במוזיאון היוקרתי (קדם לו יעקב אגם). מלבד "הלילה של ולדימיר" מוצגת בה סדרת הציורים "הסוחר העיוור" משנות התשעים המוקדמות, המלווה בטקסטים שבהם כתב מחדש רוזן את "הסוחר מוונציה" של שייקספיר. כמו כן נערכת בתערוכה רטרוספקטיבה לסרטיו של רוזן, בהם "ערוץ האבק" (2017), אופרטה ברוסית המגוללת מערכת יחסים פרברטית בין בני זוג למכשירי הניקיון שבביתם, ומהווה ביקורת חריפה על יחס החברה הישראלית לפליטים ומבקשי מקלט.
ההצלחה העכשווית של רוזן איננה סיפור סינדרלה, אלא תוצאה של עבודה מתמשכת, שברגע מפתיע אחד זוכה לתגמול. "בשנה שעברה הצגתי בדוקומנטה (אחד מאירועי האמנות החשובים בעולם) בקאסל, גרמניה", אומר רוזן. "פגשתי שם את סוזן לנדאו, מנכ"לית מוזיאון תל אביב, שאמרה לי 'אנשים מדברים על העבודה שלך, התגובות יוצאות מהכלל ויש לך מעריץ חדש, חבר שלי ברנרד בליסטן, ראש הפומפידו. בוא, אני חייבת לעשות לך היכרות'. לחצנו יד ועל המקום הוא אמר שהוא רוצה לעשות לי תערוכה".
אתה מרגיש שפתאום נהפכת לכוכב?
"התערוכה היא אירוע מאוד מאוד מרגש, שנלוותה לו תחושת מוזרות של למצוא את עצמך במוזיאון מאוד חשוב. מצד שני אני זוכה להערכה בתחום שלי כבר 25 שנה, ובמובן הזה אני לא מרגיש שום שינוי. העבודות שלי לא השתנו, אני לא בן אדם אחר.
"ברמה הפרגמטית נמכרו יותר עבודות בשנתיים־שלוש האחרונות, ואני מייחס את זה בעיקר לדוקומנטה. עד אז הסרטים שלי נמכרו בטפטוף דק לאספנים או לאוספים ציבוריים. אבל אחרי הדוקומנטה, 'ערוץ האבק' נהיה סולד־אאוט. את העותק הראשון מכרה הגלריה שלי, גלריה רוזנפלד, לאספן ישראלי ב־10,000 דולר, כי זה היה לפני סוף העריכה והייתי באוברדראפט, אבל העותק החמישי והאחרון נמכר אחרי הדוקומנטה כבר ב־80 אלף דולר. זה המון כסף, סכומים מגונים של כסף".
אז הקונה הראשון הימר נכון.
"לגמרי. אנשים שקנו עבודות שלי שיחקו אותה".
עבודותיו של רוזן מגוונות. הוא יוצר ציורים, סרטים וספרים המתאפיינים באסתטיקה מרהיבה, סוריאליזם, שילוב בין בדיון והמצאה לביקורת פוליטית נוקבת ובוטה, בין השאר על הכיבוש, זיכרון השואה והיחס לפליטים. על הדרך רוזן לא מהסס גם לזעזע ולהשתמש בהפרשות גוף או במיניות — מחשיפה של איברי מין מרובים ועד שימוש בשואב אבק כאביזר אוננות. התחכום שלו כאמן מאפשר לו להעביר את מסריו החריפים בלי ליפול לפח של אמנות פוליטית שטחית או פרובוקציה ריקה מתוכן.
את פריחתו כעת אפשר לקשור, בין היתר, בסצנת האמנות האירופית, שנהפכה בעשור האחרון לביקורתית ופוליטית יותר בגלל המשבר הכלכלי העולמי, המחאות החברתיות שנלוו לו, גלי הפליטים ששטפו את היבשת, ההתחזקות של גורמים לאומניים ופשיסטיים והתרופפות הדמוקרטיות. ובכל זאת, בישראל 2018, העיסוק בפוליטיקה באמנות פופולרית נחשב מסוכן לאמן.
"מבחינתי הזהות הפוליטית נוכחת בכל", מסביר רוזן. "כלומר הפוליטיות מכתימה את התמונה, לא משנה מה קורה בה. אני יודע שהיו קולגות, אמנים, שחרה להם שב'ערוץ האבק', למשל, לצד חלק מאוד יפה, פתייני ומשעשע, היה חלק מאוד דידקטי, כבד ופוליטי, ואני לא אידיוט, אני מבין שהמשקולת הזו יכולה להוריד את כל הגוף ולטבוע, ולא אכפת לי. אני מוכן שהגוף יטבע. חשוב לי לתת ליצירות שלי רובד פוליטי, כמו חותמת מים על נייר.
"השאלה 'איך מנכיחים את הפוליטי ביצירה' תמיד הטרידה אותי מאוד, עוד בימיי כסטודנט. היתה לי אוריינטציה לפסיכולוגיה, פילוסופיה, שירה והיסטוריה של התרבות אבל הרגשתי שהפוליטיות לא נוכחת בעבודות שלי, ואני זוכר שכדי לתרגל את זה עשיתי עבודה שנקראה 'חודש חדשות' ובה הכרחתי את עצמי כל יום לקחת ידיעה מהעיתון ולעשות סביבה עבודה. זה היה כמו עונש, אבל הרגשתי שאני צריך למצוא דרך להנכיח את הפוליטי בתוך העבודות".
רוזן (55) גדל ברחובות ומתגורר כיום במושב בני ציון עם רעייתו אורנה (מ"אורנה ואלה") ושלושת ילדיהם. מאחוריו שנים רבות של עבודה כאמן, כפרופסור לאמנות ומרצה מוערך במדרשה ובבצלאל וכסופר שכבר פרסם חמישה כותרים, בהם ספר ילדים. הוא בעל תואר ראשון בפילוסופיה וספרות השוואתית בתל אביב; תואר ראשון באמנות חזותית מבית הספר לאמנות חזותית בניו יורק, וכן תואר שני באמנות של מכללת האנטר בניו יורק.
הציבור הישראלי הרחב נתקל בשמו לראשונה בסוף שנות התשעים כשהציג במוזיאון ישראל את התערוכה "חיֵה ומות כאווה בראון", שעוררה סערה ציבורית גדולה וקוממה נגדו, בין היתר, את שר החינוך דאז זבולון המר ואת העיתונאי טומי לפיד, שקרא לפטר את האוצרים ולשרוף את העבודות. כל זאת משום שהתערוכה כללה ציורים שמיקמו את הצופה בבונקר של אדולף היטלר בתור המאהבת שלו, והציגה גישה רדיקלית וחסרת תקדים לנושא השואה העדין והנפיץ (התערוכה הוצגה שוב לפני שנתיים במוזיאון תל אביב במסגרת תערוכה מקיפה, ללא אף תגובה נזעמת).
ב־2010 החלה הקריירה הבינלאומית של רוזן לנסוק כשזכה בפסטיבל ונציה בפרס הסרט הטוב ביותר באורך בינוני על הסרט הנסיוני “צא”. במרכז הסרט הפרובוקטיבי ישנו אקט סאדו־מזוכיסטי בין שתי נשים, שנהפך לטקס גירוש שדים. על תקן השד: השר אביגדור ליברמן, שקולו המוקלט בוקע מגרונה של אחוזת הדיבוק.
מתוך תערוכת היחיד של רוזן בפומפידו. "מוזר למצוא את עצמך במוזיאון כל כך חשוב" צילום: Audrey Laurans
"ליברמן אומר שכשערכים יהודיים וערכים אוניברסליים מתנגשים, הערכים היהודיים קודמים. זה אמור לזעזע אותנו מבחינה הומניסטית אבל למעשה הוא מהדהד את היסוד שעליו בנויה ישראל", הסביר אז רוזן בראיון ל־ynet והדגיש כי הביקורת בעבודתו מופנית לחברה הישראלית בכללותה, ולא רק למנהיגים שבחרה.
ההצלחה בוונציה הובילה את רוזן להציג תערוכות ציור רבות לצד רטרוספקטיבות לסרטיו, שהוקרנו ברחבי העולם. בשנה שעברה הסתמנה קפיצת מדרגה נוספת במעמדו הבינלאומי, כשנבחר להציג את עבודותיו (בין היתר, “חיה ומות כאווה בראון” ו"ערוץ האבק") בדוקומנטה — תערוכת ענק שהיא מאירועי האמנות הבינלאומיים היוקרתיים ביותר. היא מתקיימת אחת לחמש שנים, ומעטים האמנים הישראלים שמגיעים להציג בה. האירוע התקיים במקביל בקאסל, גרמניה, ובאתונה, יוון. ושם, כאמור, נסללה הדרך לפומפידו.
התערוכה הגדולה בפומפידו מסמנת הצלחה ענקית של רוזן בכל קנה מידה, ובכל זאת יש תחושה שהיא עוברת תחת הרדאר של הקהל והתקשורת הצרפתיים. "היו בעיות שהיו קשורות ליחסי ציבור, שחלק מהן לדעתי גם קשורות לבי.די.אס. אני חושב שהיתה הצנעה של התערוכה במידה מסוימת כדי למנוע היתקלויות", מסביר רוזן. "תנועת הבי.די.אס לא מחרימה אמנים אינדיבידואלים. היא מחרימה כל מה שקשור לממשלת ישראל. והתערוכה שלי בפומפידו, שמוצגת במסגרת שנת התרבות ישראל־צרפת, היא מטרה לגיטימית לבי.די.אס מכיוון שפומפידו לקח כסף ממדינת ישראל, ואני במצב שאני לא יכול להגיד 'לא' לתמיכה מהמדינה.
"אני מבין את הלגיטימיות של חרם תרבותי. אני לא יכול להיות שותף פעיל מעצם הפרדוקסים והמורכבות של הזהות שלי, אבל אני בהחלט אמפתי לזה. לו היתה לי ברירה, לא הייתי לוקח את התמיכה מהמדינה, כי אם אתה עושה סרט שנתמך על ידי ממשלת ישראל, אתה תשלם על זה מחיר, ובצדק".
אבל הבי.די.אס לא רגיש למורכבות. החרם פוגע דווקא ביוצרים שיכולים להוות אופוזיציה, קול אחר.
"זה מורכב. אני עומד להציג תערוכת יחיד באירלנד ושם הבי.די.אס מאוד חזק. יש שם אנשים שחושבים שכל מה שהוא ישראלי הוא טמא. האוצרת מתעקשת להציג אותי, אפילו שהיא יודעת שהיא עלולה לעורר אנטגוניזם מאוד גדול לגבי המוסד שהיא עובדת בו, אבל הם בודקים בכל הסרטים שלי איך הם מומנו, וסרטים שיש בהם מימון שקשור לממשלת ישראל, לא יוצגו.
"גם בפסטיבל קולנוע במרסיי קרה לי דבר דומה. רביע מרואה, אמן פרפורמנס וקולנוע לבנוני, היה אמור לפתוח את האירוע. הם הזמינו גם אותי להשתתף, ובלי ידיעתי הם פנו לקונסוליה הישראלית, שנתנה להם כ־400 יורו, המחיר של כרטיס הטיסה. הסטמפה של ממשלת ישראל היתה בקטלוג ומרואה, בעצת עורך דינו, נאלץ לעזוב את הפסטיבל כי מבחינת אמן לבנוני זה שיתוף פעולה עם האויב, אסור לו על פי חוק לעשות את זה. לו מארגני הפסטיבל היו פונים אליי הייתי ממליץ להם בחום לא לפנות לקונסוליה הישראלית".
שאלת מימון היצירה היא קריטית עבור אמן פוליטי, ודאי בישראל של ימינו. והסרטים של רוזן הם לא בדיוק החומרים שהממשלה הנוכחית ששה לממן. סרטו החדש "קפקא לילדים", למשל, עוסק בכיבוש ובחוק הצבאי באמצעות "הגלגול" של קפקא (חלק ממנו יוצג בחודש הבא בביאנלה באתונה). בסרט מגלמת השחקנית חני פירסטנברג משפטנית שמסבירה לווטרינר מגאנה איך מכונן מושג הילדות בחוק הצבאי בשטחים.
בניגוד ל"צא" ולתערוכה בפומפידו את "קפקא לילדים" לא מימנה המדינה, אלא חברה צרפתית. למה?
"ההפקה של 'קפקא לילדים' מאוד מאוד מסובכת, גם תקציבית. עד עכשיו כל ההפקות שלי היו 'פגע וברח': לגייס סכום מינימלי של כסף, לעבוד עם אנשים שעובדים איתי שנים ולצלם במשך שלושה ימים. כאן היה ברור שזה יצריך תהליך יותר ארוך, מורכב ויקר. מדובר בפורמט של סדרת טלוויזיה, שכוללת אנימציה, מיוזיקל ועוד הרבה דברים. בארץ לא היה לי סיכוי להשיג תקציב.
"בגישה החדשה של הקרן לקולנוע אין שום סיכוי שפרויקט כזה, שהזהות הפוליטית שלו היא מאוד מאוד ברורה ובוגדנית מבחינת הקריטריונים של ישראל דהיום — יקבל כסף. הלכנו לפגוש מפיקים ישראלים לפני, אף אחד לא היה מעוניין. הם יודעים שהם לא יכולים לארגן פה כסף לדבר כזה".
הבחירה בחברת הפקה צרפתית עלולה להסיט את הדיון העקרוני שאתה רוצה לייצר בסרט, למקום פוליטי שטחי של מי מימן אותו.
"אין לי שליטה בזה. רוב הישראלים מעדיפים לא להכיר את האויב, לא לראות אותו, ולזה ימצאו כל מיני סיפורים וכיסויי תחת. הם אולי יגידו שהם לא רואים סרט שעוסק בכיבוש בגלל שהוא ממומן על ידי אויבי ישראל, אבל הסיבה האמיתית היא שהם לא רוצים לראות סרט שעוסק בכיבוש.
"אני אתן לך דוגמה אחרת. עשיתי עכשיו פרויקט משותף עם האמנית רותי סלע ועם סטודנטים במדרשה לאמנות, סרט תיירותי על העיר מרסיי שמצולם ביפו בערבית. רותי, כדרכה, תיעדה את כל התהליך היצירתי והחינוכי שהיה אמור להיות חלק מהסרט. כשהייתי בחו"ל הם הקשיבו מחדש לדיאלוגים ועלו חששות שהדברים שאמרתי בדיונים יעלו לי במשרתי, כי אני לא מסתיר את דעותיי הפוליטיות בתור מורה. כמו המימון שקיבלתי מאירופה, גם זה יכול לסמן אותי".
מה הביא אותך לעשות את "קפקא לילדים"?
"הטריגר לעבודה היה לפני שנתיים, כשילדה בת 12 נעצרה בכניסה להתנחלות עם סכין במעיל ונשפטה לארבעה וחצי חודשי מאסר בבית כלא לבגירות. השאלה שהנחתה אותי היא איך יכול להיות שילדה בגיל הזה נשפטת לארבעה וחצי חודשי מאסר. היא היתה אז צעירה יותר מהבן האמצעי שלי. מה המעמד החוקי שמאפשר לכלוא אותה ועוד בבית כלא לבגירות?
"הדמות המרכזית בסרט, המשפטנית עדה בנימיני, מסכמת בהרצאה את החוק הצבאי בצורה נהירה, ומנגישה אותו עבור קאומה, הווטרינר מגאנה. היא מסבירה שהחוק הצבאי הגדיר עד לפני כמה שנים 'בוגר' את מי שהוא מגיל 16 ומעלה, וקמה זעקה בינלאומית. איך יכול להיות שפלסטינים מגיעים לבגרות שנתיים לפני ישראלים? אז שינו את זה, אבל עדיין יש הגדרה של 'בוגר רך' בגילי 14–16, מעין לימבו לא ברור שאפשר את המאסר הזה.
"לתדהמתי, גיליתי שגם קפקא עולה בטקסט הצבאי. במבוא של אוגדן החוקים הצבאי האחרון מובא טקסט של קפקא על כמה זה חשוב שהחוקים יהיו נגישים לציבור מכיוון שחוק שנכתב במחשכים הוא מסימני ההיכר של חברה טוטליטרית".
לפיצ'ר הקפקאי, שנמצא בעבודה ויסתיים רק בעוד כשנה, היתה לאחרונה טבילת אש מוצלחת באוסטריה. חלקים ממנו הוצגו בפני קהל והתקבלו בהתלהבות. באותו מעמד הציגה פירסטנברג מופע חי של המונולוג מהסרט הראשון של רוזן, "הילריוס", "ואפרופו פוליטיקה ואמנות זה היה מטמטם", הוא אומר. "בסרט 'הילריוס' הקהל צוחק ומוחא כפיים במקומות שאין סיבה לצחוק או למחוא כפיים, ובהופעה החיה הכנו שלטים עם הוראות לקהל. כשחני אמרה 'הכיבוש הישראלי יותר טוב מהנאצים', השלט של מחיאות הכפיים הורם, והם שיתפו פעולה בצורה פנומנלית".
קשה לחשוב על זה מבוצע באוסטריה.
"מאוד קשה, אבל זה בדיוק הדבר. להעלות שאלות אתיות דרך המורכבות שנוצרת בחיבור בין אתיקה לאסתטיקה. אתה צריך לפעול במקומות שיש לך בעיה איתם. אחרת אתה לא מציג בעיה אלא פתרון".
