מדוע אישי ציבור זוכים להליך חקירה מרוכך?

"האם דמם של אנשי ציבור אדום או כחול יותר?" שאל השופט דוד מינץ במהלך הדיון בעתירה שבוחנת אם נוהל "הבדיקה המקדימה" לבחינת חשדות נגד אנשי ציבור הם הנחת סלב או “זהירות תהליכית”.

בג"ץ דן השבוע בעתירת ח"כ מיקי רוזנטל, באמצעות עורכי הדין יובל יועז, אלעד מן, אביגדור פלדמן וימימה אברמוביץ, לביטול הנוהל השמור בעיקר לאנשי ציבור, שלפיו לא ממהרים לפתוח בחקירה פלילית, אלא מקדימים לחקירה בדיקה. לטענת רוזנטל, הנוהל מפלה לטובה אנשי ציבור ומשמש כלי לטיוח ולשיבוש חקירות.

"מדובר בהליך מרוכך כלפי הנחקר (נבחר ציבור), נוח יותר בהשוואה לנחקר רגיל", אמרה השופטת דפנה ברק־ארז באחד מגלגוליה הקודמים של העתירה. "אנו מוטרדים בשאלת השוויון בפני החוק".

שופט העליון דוד מינץ צילום: אוהד צויגנברג

השבוע ישבו על המדוכה השופטים ניל הנדל, מני מזוז ודוד מינץ. גם הם היו ספקנים כלפי הנוהל. "עצם העובדה שישנו שלב נוסף, שלב ה’בדיקה המקדימה’, לגבי אנשי ציבור חשודים, יוצר את הרושם שבהחלט יש הבדל בין טיפול באדם מן היישוב לאיש ציבור. אם מכניסים עוד שלב טרם ניגשים לחקירה, הוא צריך להיות לכל אחד ואחד", אמר הנדל.

בשלב זה התבקשו הצדדים למצות את הטענות בכתב, ואחר כך יוחלט אם יוצא צו על תנאי. רוזנטל בטוח שזהו הכיוון. “בסיכום הדיון”, נמסר מטעמו, “אמר השופט הנדל ‘לצערנו לא נוכל בשלב זה להוציא צו על תנאי למרות שזה מתסכל מאוד’”.

נוהל הבדיקה המקדימה, טוענת המדינה, גובש כבר בידי היועמ”ש הקודם מני מזוז, ואף קיבל את אישור הפסיקה. ההנחיה בנושא פורסמה ב־2015, והודגש שאפשר להשתמש בה כשהתשתית הראייתית חלשה, ולכן לכאורה אין מקום לפתוח בחקירה, אך קיים אינטרס ציבורי מוגבר בבירור העניין.

הבדיקה המקדימה מתקיימת משני טעמים: ראשית, לא לגנוז מהר מדי את התיק; שנית, לא להשחיר מהר מדי את איש הציבור. כלומר לבדיקה יש ערך דו־כיווני בכל הנוגע למלחמה בשחיתות: לא לקבור מוקדם מדי, אבל גם לא להחיות מוקדם מדי.

הרחקה מתפקיד

וקיים שיקול נוסף שצף ועלה בפרשות קודמות, והוא הרחקה מהתפקיד במקרה של סגירת תיק מחוסר ראיות לאחר שנפתחה חקיקה באזהרה נגד החשוד. בדיון בעתירת אומץ והתנועה לאיכות השלטון לחקור בפלילים את ניצב אפי ברכה, ולא להסתפק בבדיקה מקדימה, עלתה הדילמה הייחודית לאנשי ציבור. אילו נחקרו באזהרה והתיק היה נסגר, הם היו מודחים מכהונה במקרה שעילת הסגירה היתה חוסר ראיות. הבדיקה המקדימה נועדה לחסוך להם את ההדחה ואת הקלון שכרוכים בסגירה מחוסר ראיות. כאשר שופט העליון יורם דנציגר נחקר באזהרה בפרשת קשריו עם שלומי לחיאני הוחלט לסגור את התיק והתעורר ויכוח על העילה. פרקליט המדינה משה לדור טען ל"חוסר ראיות", ורק התעקשותו של היועמ”ש וינשטיין על "חוסר אשמה" איפשרה את שובו של דנציגר לכס השיפוט.

בלי האזנות סתר

בבדיקה מקדימה אמצעי החקירה מוגבלים, אי אפשר לבצע האזנות סתר ואין חקירה באזהרה. אולם השוויון בפני החוק לא נפגע במובן זה שקיומה של תשתית ראייתית (ועניין ציבורי) תשלח את כולם לספסל הנאשמים, בלי הבדל בין עני לעשיר, בין זוטר לבכיר, בין אדם פרטי לאיש ציבור.

"האם אותה ‘זהירות תהליכית’, שעליה מדברת המדינה, לא ראוי שתיושם גם כלפי מורה, מנהל בית חולים או מנהל בית ספר? שכן חקירתם תשפיע גם כן על המערכת הציבורית סביבם", תהו השופטים בדיון השבוע. ייתכן שמורת הרוח שהפגינו כלפי הנוהל לא היתה כלפי הגיונו, אלא כלפי היעדר גבולותיו, החשש להפעלה לא שוויונית שלו והחופש הבלתי מוגבל ביישומו.