8 הערות על ניצחון הנבחרת נגד אלבניה

נבחרת ישראל ניצחה אמש את אלבניה 0-2 באצטדיון טרנר, השלימה צמד ניצחונות ומיקמה עצמה במקום הראשון בבית 1 במסגרת דרג C של ליגת האומות של אופ״א. שני הניצחונות האלו היוו את צמד המשחקים הראשון שנבחרת ישראל מנצחת בקמפיין מוקדמות כלשהו, מאז מוקדמות מונדיאל 2014.

הספתח הביתי של אנדי הרצוג הוכתר כהצלחה, אבל העבודה עוד מרובה, בעיקר בתיאום בחלק ההגנתי. אחרי שנים שהנבחרת עוררה אנטגוניזם בעיני הקהל, בסופשבוע אחד, היא חזרה לרגש אלפי אנשים. האם אפשר לשמוח ולהגיד שהכל בסדר? לא, אבל יש בהחלט כמה נקודות בולטות מהפגרה הבינלאומית הזו של נבחרת ישראל.

נבחרת ישראל נגד נבחרת אלבניה, אמש בבאר שבע צילום: אורן אהרוני

קשר עם הקהל - אוהדים לא לקוחות

ההתאחדות לכדורגל חייבת להסיק מסקנות מצמד המשחקים הנוכחי. לעיתים זה נראה כאילו ההתאחדות, הגוף שאמור לשווק הכי טוב את הנבחרת, לחזק את המותג, להגביר את החיבור של הקהל אל השחקנים והקבוצה ולנהל את ההצגה שקוראים לה - משחק נבחרת - פשוט פוגעת במוצר הכי חשוב שלה. המחירים הגבוהים ללא פרופורציות, לשני המשחקים, היו בין הסיבות המרכזיות לכך שאף אחד מהמשחקים הללו לא היו סולד אאוט. פחות מ-10,000 איש בחיפה בחמישי ראו את הניצחון על סקוטלנד שהוביל להייפ קטן שסיפק, על פי נתוני ההתאחדות כאמור, כחמישה עשר אלף צופים, והיו קרחות ביציעים. אם זה לא הספיק, דיווחים שונים בקרב אוהדים על שינויי מחירים לאחר הניצחון בחיפה רק הגבירה את ההרגשה שההתאחדות מנותקת לחלוטין מהקהל שכן רוצה לבוא לתמוך בנבחרת. למרות הניצחונות הנהדרים, משני המשחקים האלו נוצרה הרגשה שבהתאחדות מנסים לסחוט מהאוהדים סכומים מוגזמים, מה שלא הובילה לאיחוי מלא של הקרע בין העם לנבחרת ישראל, וחבל.

אחת המסקנות של ההתאחדות צריכה להיות - הוזלת מחירי הכרטיסים, החזרת הסימפטיה העממית למותג נבחרת ישראל, תוך נגישות לכולם, ולא רק להתהדר בנוצות של "החזרנו את הנבחרת לדרום", במחירים מוגזמים. אגב, בדיוק באותו יום שבו נמכרו לישראל נגד אלבניה בטרנר כרטיסים ב-115 ש"ח, בניירובי קניה, איפשרו כניסה חינם לאוהדים, ומילאו את אצטדיון קסארי בבירה ב-60,000 איש עד אפס מקום. כרטיס רגיל למשחק נבחרת ישראל לא צריך להמכר בסכומים האלה והאוהדים, אינם לקוחות. נראה אם יפנימו את זה במשחקי הבית הבאים.

זו נקודה שרוב אוהדי נבחרת ישראל אולי לא אוהבים לגעת בה, אבל ברור לאן הנבחרת הזו הולכת. אחרי שנים שהדבר עמד באוויר, נבחרת ישראל כיום נשענת על מספר שחקנים ׳לא יהודים׳, והאמת - זה נראה מצוין. החשיבות שלהם במערך של הרצוג גדולה מאוד, עד קריטית.

אם בחיפה ההוצאה של בירם כיאל הפכה את הקישור הישראלי לרך ונרפה, וזימנה התקפות ואיומים של הסקוטים למרות שהיו בעשרה שחקנים, צמד המשחקים הזה הוכיח כמה נסיון צבר בירם כיאל באנגליה וסקוטלנד. עם 80% דיוק במסירות, תאקלים, דריבלים ועוד שלל מהלכים פשוטים, אפורים אפילו, במרכז השדה, כיאל דחף ויצא קדימה כשצריך, והאיכויות שלו פשוט התפוצצו החוצה מהדשא. מואנס דאבור הוא שחקן מצוין, בכמה רמות מעל שאר הנבחרת, וכמה הוא מוביל כשסומכים עליו להיות ה׳טים לידר׳. ביברס נאתכו היה מצוין נגד סקוטלנד וקצת פחות נגד אלבניה, אבל אחרי שהנבחרת נראתה ללא קפטן חזק, ההנהגה השקטה של ביבארס, ההקרבה, וההכוונה לשאר השחקנים תוך כדי משחק, היתה מרשימה. יש בעלי-בית חדשים בנבחרת, וזה טוב מאוד לישראל.

אנדי הרצוג היה שחקן מלא אמוציות, שמתפוצץ בכעס על שופטים כאשר דברים לא הלכו בכיוון שלו, וגם בצמד המשחקים הזה ראו את האופי היצרי שלו כמאמן. אבל כשנגמר המשחק, במסיבות העיתונאים ובשיחות צדדיות, הרצוג מתגלה כבחור סימפטי מאוד, כזה שיודע להגיד את האמת, לצחוק על עצמו, כן ומודע למצב.

אריאל הרוש היה המצטיין אתמול, אחרי הופעה גדולה בשער. 7 הדיפות ענק, בישול (שני בתוך שבוע, אחרי שעשה זאת במדי באר שבע באמצע השבוע), והמון ביטחון להגנה לא כל כך יציבה של הנבחרת שאפשרה לאלבנים 19 בעיטות לעבר השער. אחרי שנים שחיפש עצמו בשלל תחנות בקריירה, נראה שהרוש סופסוף מוצא את מקומו בכדורגל הישראלי. בעמדה הזו, ובכושר הנוכחי של הרוש, הרצוג כרגע יכול להיות רגוע. איש המשחק.

הרבה נאמר על היכולת של ישראל לשחזר את היכולת שלה לאורך זמן. בקמפיינים האחרונים ישראל אפילו התקשתה לנצח במשחקי הבית שלה. הניצחון על אלבניה מתחבר לניצחון מול סקוטלנד בחמישי, רצף של שני משחקי בית רצופים בהם הקהל יוצא מאושר והנבחרת עם 3 נקודות. נראה שזה לא קרה כבר הרבה זמן, ובאמת זה המצב - זה לא קרה מאז מרץ 2011, אז ישראל ניצחה את גיאורגיה ולטביה במוקדמות יורו 2012.