הכל חוץ מאהבה: פסטיבל הקולנוע המעניין בארץ מוקרן בסטרימינג

פסטיבל הקולנוע הכי מעניין בארץ מתקיים עכשיו דווקא בנטפליקס, שמאז תחילת החודש (עד סוף דצמבר) מפציצה כמעט בכל יום בסרט חדש מאחד מהפסטיבלים הגדולים בעולם. שלושה מהסרטים החמים של התקופה האחרונה בוימו בידי נשים. שתיים מהן מוכרות היטב לקהל הישראלי: ניקול הולופסנר, שכל חמשת סרטיה הוקרנו בפסטיבלים בארץ וארבעה מהם הופצו כאן ("ממש מושלמות" ו"דיברנו מספיק" אף זכו להצלחה נאה); ותמרה ג'נקינס, שזכורה בזכות "לסגור מעגל" (עם פיליפ סימור הופמן). הסרט השלישי, "הגננת", הוא סרט הביכורים של שרה קולנג’לו.

באופן מפתיע, שלושת הסרטים בעלי אופי דומה. הם מציעים מבט מרוחק, קריר ומריר על חיי זוגיות ומשפחה באזור ניו יורק־קונטיקט, מספרים את סיפוריהם של גבר ואשה שחיים יחד שנים אבל מנותקים זה מזה, ומציגים דמויות כמעט מעוררי רחמים שהחיים שחקו אותן.

"ארץ ההרגלים היציבים"

"ארץ ההרגלים היציבים", ניקול הולופסנר

ניקול הולופסנר עושה סרטים זולים, קאמריים, דברנים וחינניים, לרוב בניו יורק או בשכונות האמידות של החוף המזרחי - סגנון קולנועי צפוי עבור מי שגדלה בסטים של וודי אלן (אביה החורג היה המפיק הקבוע של אלן בשנות השבעים והשמונים). בין חמשת הסרטים פרי יצירתה, שחלקם כאמור לא רעים, היא ביימה פרקים בכל הסדרות שאנחנו הכי אוהבים (כולל הפיילוט ל"אחת, מיסיסיפי").

את סרטה השישי, "ארץ ההרגלים היציבים", היא בחרה להפיק בנטפליקס, אחרי שלא הצליחה לשכנע שחקנים מפורסמים להצטרף להשתתף, ואחרי שחברת פוקס סרצ'לייט, שמימנה את רוב סרטיה הקודמים, לא הסכימה לממן סרט ללא שחקנים מוכרים (גם קתרין קינר, השחקנית הקבועה שלה ומעין אלטר־אגו שלה, לא נמצאת בו). נטפליקס, לדבריה, נתנו לה חופש מוחלט בתוכן ובליהוק. וכך, הבמאית שבסרטי העבר שלה כיכבו ג'יימס גנדולפיני, ג'וליה לואיס דרייפוס וג'ניפר אניסטון, הסתפקה הפעם בבן מנדלסון ואידי פלקו. הסרט דילג על בתי הקולנוע ועבר ישר לסטרימינג.

הסרט מספר על גבר (מנדלסון, אותו ראינו לאחרונה בתור הנבל ב"שחקן מספר אחת" והפדופיל ב"אונה") שעובר את משבר גיל העמידה: הוא התפטר מעבודתו כבנקאי השקעות, עזב את אשתו (פלקו) ואת בנו ומנסה לבנות את חייו מחדש, לרהט את דירת הרווקים שלו ולעשן סמים עם הבן של החברים שלו. לאט לאט הוא מתחיל להבין שהוא כנראה טעה.

"ארץ ההרגלים היציבים" אמנם עוסק באותם הנושאים שעמדו במרכז כל סרטיה - בעיקר החיים בתחושה מתמשכת של החמצה וכישלון - אך זה סרטה החלש ביותר של הולופסנר. נראה כאילו שהוא מתנהל בסלואו־מושן, ואין בו את השנינות והתובנות האנושיות והאירוניות שהפכו את סרטיה הקודמים לכה מעוררי חיבה והזדהות. אולי האולפן צדק.

"חיים פרטיים" צילום: איי פי

"חיים פרטיים", תמרה ג'נקינס

תמרה ג'נקינס לוקחת את הזמן. לפני עשר שנים סרטה "לסגור מעגל" (עם פיליפ סימור הופמן ולורה ליני) הגיע לישראל, ומאז יצא רק "ג'ולייט, הגרסה העירומה", שהיא היתה שותפה לכתיבת התסריט שלו עם בעלה ג'ים טיילור. עכשיו היא חוזרת סוף סוף עם סרט חדש משלה.

"חיים פרטיים" הוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדנס ולפני שבועיים בפסטיבל ניו יורק, והוא מריר, כואב, חמוץ, ציני, אבל אנושי ומשעשע.

למעשה, מבחינת הטון, הדינמיקה בין הדמויות, העולם שבו הן חיות (עולם הספרות הניו־יורקי) והתובנות שלהן הוא דווקא יכול היה להצטיין בפילמוגרפיה של ניקול הולופסנר (לעיל).

פול ג'יאמאטי וקתרין האן מגלמים זוג ניו־יורקי נשוי בשנות ה־40 לחייהם. הזוגיות שלהם נקלעת לרוטינה: הם רוצים להביא ילדים, אבל כל ניסיונותיהם עולים בתוהו. הם בתוך מסלול מעגלי של רופאים, זריקות, כדורים, בדיקות ואכזבות. כשעולה הרעיון לנסות להשתמש בתרומת ביצית השניים מצרפים למשפחה שלהם דמות לא צפויה שקצת מנערת אותם.

ג'נקינס לא מרחמת על הדמויות שלה, שכישלונות ופספוסים רודפים אותן, ומציגה אותן ברגעי עליבות ומצוקה. הגבר הוא איש תיאטרון בעבר וכיום מוכר חמוצים; האשה סופרת שמרגישה שהמיטב שלה כבר מאחוריה. המצוקות הגופניות - לה אין ביציות ואצלו צינורית הזרע חסומה - הן כמו סימפטומים למצב קיומי. הכל בחייהם חסום ואימפוטנטי. ג'נקינס מציגה את הפרוצדורות הרפואיות באופן פרטני ואינטימי, נכנסת לא רק לנשמה אלא גם לוורידים.

אך בתוך המרירות והעצב יש זרם תת־קרקעי של הומור נכאים. לתפקידי הנשים ליהקה ג'נקינס שתי קומיקאיות, קתרין האן ("מחלקת גנים ונוף") ומולי שאנון ("סאטרדיי נייט לייב", שעוזרות לנו להכיל את המרירות עם קווי מתאר של בדיחה מקאברית. ג'ימאטי, בעל התזמון הקומי המצוין, מצליח לייצר מכל רגע משפיל - גם כשהוא נתפס ליטרלית עם המכנסיים למטה - רגע שיש בו אלמנט קומי.

כך, הומור הנכאים שפועם בסרט עוזר להציג את הגיבורים באור אנושי ולבבי, והופך את הסיפור שלהן לא רק לנוגע ללב אלא גם למעורר הזדהות.

"הגננת"

"הגננת", שרה קולנג'לו

סרט הביכורים של שרה קולנג'לו, "הגננת", הוקרן בבכורה בתחרות הרשמית של פסטיבל סאנדנס, שם היא זכתה בפרס הבימוי. הוא עלה בנטפליקס ברוב העולם בסוף השבוע האחרון, אבל בישראל יצא להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע.

מגי ג'ילנהול מגלמת גננת ניו־יורקית שחיה חיי שגרה משעממים עם בעלה בסטטן איילנד. אחרי העבודה היא הולכת לקורס כתיבת שירה, בו מתחוור לה שהעובדה שהיא חובבת שירה לא הופכת אותה למשוררת מוצלחת במיוחד. כשהיא מגלה שבגן שלה יש ילד בן 5 וחצי בעל כישרון שירה מפתיע היא נכנסת ללופ אובססיבי בניסיון לטפח אותו, להכתיר אותו כמוצרט של ימינו ולהציל אותו משחיקת היומיום.

אם התקציר הזה נשמע מוכר זה כי מדובר ברימייק לסרטו של נדב לפיד מ־2014, שגם נושא את אותו השם. מפיקות הסרט המקורי, טליה קליינהנדלר ואסנת קרן־הנדלסמן, אמונותם גם על הגרסה האמריקאית (עם טרודי סטיילר, אשתו של סטינג), והן שמרו לעצמן את זכויות ההפצה הישראליות. אגב, שתיהן גם יפיקו את סרט הביכורים של ג'ילנהול כבמאית, שהוא עיבוד לספר של אלנה פרנטה "הסיפור של הילדה האבודה".

אפשר לדבר שעות על ההבדלים בין הגרסה של לפיד ובין העיבוד של קולנג'לו. זה קורס מזורז בבימוי. "הגננת" הישראלי ראוי להערצה, והגרסה האמריקאית - חיננית ככל שתהיה - די מרדדת אותו. שני הסרטים עוסקים בדמות שעבורה שירה ומילים הם דבר נשגב וקדוש, אבל בעוד קולנג'לו עשתה סרט על משורר, "הגננת" הישראלי הוא סרט מאת משורר. סרטו של לפיד מראה איך משורר רואה את העולם, ואיך הוא מתרגם אותו למילים ולדימויים. הוא נע הצידה, למעלה, למטה ובמעגלים סביב הדמויות והסיפור. הגרסה האמריקאית, לעומת זאת, מצמצמת את הדיון האבסטרקטי של לפיד לסיפור רצוף - אך רהוט, יש לומר - ומותירה אותנו חיצוניים לסיפור ומרוחקים ממנו. יותר מדי פרוזה בשביל סרט על שירה.