הפספוס המדהים של מצלמות המהירות

עכשיו זה רשמי: מצלמות המהירות הן אמינות. כך הודיעה היום (ה') משטרת ישראל.

תחילתה של הפרשה בנהגים מצפון הארץ שהורשעו בעבירות מהירות שתועדו על ידי המצלמות. הנהגים, שיוצגו על ידי עורך הדין תומר גונן ערערו וכתוצאה מכך התעורר פולמוס שלם סביב מצלמות המהירות. חוקי הפולמוס וההתפלפלויות שעלו במהלכו מוכרים היטב: בין היתר התגלה במהלך הדיונים שראש מכון התקנים, לא פחות, שיקר בעדויות הנוגעות למהימנות המצלמות, שהמצלמות לא נבדקו כראוי, בקיצור סלט ירקות ישראלי קצוץ דק.

במהלך כל הדיונים בנושא מצלמות המהירות והשבתתן מפעולה, המשיכה במרץ פריסת מצלמות המהירות כדי להגיע ליעד הנכסף – 300 מצלמות מהירות ברחבי הארץ.

מצלמת מהירות

עם זאת, במהלך כל שלושת החודשים שבהן שבתו המצלמות מפעילות לא נשאלה שאלה אחת עקרונית: האם מצלמות המהירות מצמצמות את מספר ההרוגים בתאונות הדרכים, או האם הן בעצם אמצעי שמיועד להעשיר את קופת המדינה.

תקופה זו, בה המצלמות שבתו הפיקה לנו נתון אחד מדהים: כאשר המצלמות לא פעלו, נדרשו שוטרי משטרת ישראל לצאת לכבישים ולאכוף. השוטרים התמקדו בין היתר באכיפת מהירות, שאותה משטרת ישראל מתארת כ"מסכנת חיים", אך במקום המצלמות, שיעילותן מוכרת היטב לכל בעל מכשיר סמארטפון, השוטרים היו ניידים. הם אכפו מהירות במיקומים מפתיעים וגם "על הדרך" לכדו נהגים ששוחחו בטלפון, וגם לא מעט שיכורים. וראו זה פלא, מספר ההרוגים ירד בצורה דראסטית, וכל זה כמובן ללא מצלמות מהירות.

כעת המצלמות ישובו לפעול, חברת מל"מ תים תמשיך להרוויח עשרות מיליוני שקלים ונהגי ישראל ימשיכו לשלם, זאת בהנחה שהם חיים בשנות התשעים ואינם מצוידים בתוכנת ווייז או לסירוגין בזיכרון בריא למיקומיהן של מצלמות.

השפעת המצלמות על מספר התאונות

האם מצלמות הדרכים מונעות תאונות? ההיגיון של משטרת ישראל אומר שכן – מהירות מופרזת הורגת, המצלמות מונעות מהירות מופרזת.

האם זה נכון? ניקח כדוגמה כמה כבישים מוכרים: כביש מספר אחד בקטע שבין תל אביב לירושלים למשל, כמה מצלמות מהירות יש בו? רמז: יד אחת היא די והותר כדי לספור את המצלמות. מה עם כביש מספר 2, בין חיפה לתל אביב? ובכן, בין תל אביב לחיפה יש שתי מצלמות בכל כיוון. זה הכל, מצלמות שמיקומן מוכר לכל נהג שנוסע בכביש, מה שגורם לנהגים שנוסעים במהירות מופרזת להאט לפני המצלמות כאחוזי אמוק ואז לחזור להתנהג כאילו היו במסלול פורמולה אחת. ומה עם הכבישים האדומים? כאמור, באף אחד מהם לא תמצאו יותר משלוש מצלמות מהירות בכל כיוון, וזהו נתון בדוק. הנהג מאט לפני המצלמה בחריקת בלמים, מאיץ אחרי המצלמה בשאגת מנוע. כך זה פועל וכך זה יפעל.

מי מרוויח מהפעלת המצלמות? המשרד לבטחון פנים כמובן. משטרת ישראל גם. וגם חברת מל"מ תים, שהיא אגב חברה בורסאית. ומי מפסיד? לא תאמינו - הנהג הישראלי. הדיון בנושא מצלמות המהירות היווה הזדמנות מצוינת לרשויות החוק לבצע בדיקה האם פרויקט האכיפה השאפתני ביותר בתולדות מדינת ישראל מסוגל להפחית את מספר ההרוגים. אך אף אחד לא טרח.

עוד נקודה חשובה: היכן השר שמקפיד שהתואר "והבטיחות בדרכים" יוצמד ל"שר התחבורה"? בעבר כאשר נושא המצלמות עלה לדיון, הזדרז שר התחבורה – והבטיחות בדרכים – לציין שיפעל כדי לוודא שאזרחי ישראל לא ייפגעו. הפעם נדם קולו של השר שאחראי על עשרות אלפי קילומטרים של כבישי ישראל וגם קולם של כל "מומחי משרד התחבורה" שעוסקים בנושא תאונות ובטיחות בדרכים.

כך שבכל מקרה, מי שימשיך להידפק, גם בכיס וגם בכל הקשור בבטיחות בדרכים הוא הנהג הישראלי. אגב, תתפלאו, לעברייני המהירות הסדרתיים יש דווקא סיבה לחייך. במדינות שלוקחות את נושא אכיפת המהירות ברצינות ויודעות לקשר בינה ובין תאונות, מותקנות מצלמות שמודדות מהירות ממוצעת, כלומר לא ניתן לחלוף על פני המצלמה, להאט, ואז לשוב למצב טיסה. אך אנו חיים בישראל. החוזים לאספקת המצלמות כבר נחתמו, כך שהעבריינים דווקא הרוויחו לפחות עשור של שקט תעשייתי ומצלמות מהירות מיושנות. אז בעצם בסוף יש כאן הרבה רווח, רק שהוא מגיע לגורמים הלא נכונים.