להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

התהליך שבו אושר המינוי חרץ עוד צלקת עמוקה בנפשה של אמריקה, לא רק בגלל התלונות על תקיפה מינית והממצאים שלפיהם לא אמר אמת תחת שבועה. הבעיה האמיתית היא הסלמה נוספת בקרע העצום בין שני פלגים שחיים בעולמות אחרים, מאמינים בערכים שונים, מגדירים את אמריקה ואת האמריקאיות באופן שונה, ומתפקדים בדמוקרטיה מקרטעת שהבסיס שעליו הוקמה מתפורר לאטו.

עד כמה המצב שביר? פרופ' ג'ואן בי. פרימן, מומחה להיסטוריה אמריקאית באוניברסיטת ייל, אמרה השבוע ל"ניו יורק טיימס": "מאז היווסדה של האומה, רק קומץ פעמים אחרות היו מכוערות כמו עכשיו, כולל התקופה שלפני מלחמת האזרחים. זה מגיע לדרגה שאני מודאגת ממנה מאוד". הדיון הזה לא נוח לאמריקה, אבל השבוע הוא הדהד היטב, וכה ליותר תשומת לב בתקשורת וברשתות החברתיות. פיליפ באמפ מ"הוושינגטון פוסט", למשל, ניתח את הדרך שבה נהפך הסנאט האמריקאי לשלטון מיעוט וסיכם: “נכון, ארצות הברית היא רפובליקה וכך המערכת נבנתה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהמערכת הזאת מתנגשת לעתים עם הרעיון היסודי בחוקה שלפיו כל בני האדם נוצרו שווים”.

הממשל האמריקאי הפדרלי מעולם לא היה דמוקרטי, אבל ב־20 השנה האחרונות - עם השינויים הדמוגרפיים וצפיפות האוכלוסין הגוברת בערים ובמדינות הגדולות - העיוותים שבו כבר מטרידים עד מסוכנים. נוצרה מפה אלקטורלית שמעניקה למועמד רפובליקני בבחירות לנשיאות ניצחון גם כשאינו מקבל את מרב הקולות. זה קרה עם ג'ורג' בוש הבן ב־2000, וכמובן עם דונלד טראמפ לפני שנתיים.

צילום: אי.אף.פי

במקביל, מבנה הסנאט - שני נציגים לכל מדינה, ללא קשר למספר תושביה - מוביל לכך שסנאטורים שמייצגים את רוב האוכלוסייה מפסידים בהצבעות, שוב ושוב, לאלה שמייצגים את המיעוט. ברט קוואנו, למשל, אושר בידי סנאטורים שמייצגים רק 44% מהאמריקאים. אמריקאים רבים לא לגמרי יודעים איך הממשל המסובך שלהם עובד, אבל מתחילים להבין שהרוב לא ממש קובע.

האבות המייסדים בנו את ארצות הברית כרפובליקה ייצוגית וביססו אותה על חוקה מבריקה, שבזכותה האקספרימנט של 50 מדינות שהן גם עצמאיות וגם מחוברות הצליח לעבוד. הם בנו קונגרס שמורכב משני בתים: בית הנבחרים, ובו 435 חברים מכל המדינות, לפי מפתח שמתעדכן אחת לעשור בהתאם למספר תושבי כל מדינה. אבל הבית העליון, הסנאט, זה שבו מתקבלות ההכרעות החשובות יותר, בנוי כך שכל מדינה מיוצגת בידי שני סנאטורים. מנסחי החוקה לא יכלו לראות בדמיונם אומה של 325 מיליון בני אדם, ולא מערכת פוליטית שבה נשים יכולות להצביע, שלא לדבר על שחורים. אף אחד לא העלה על דעתו שב־50 המדינות תהיה אחת כמו קליפורניה, שבה גרים 40 מיליון אנשים, יותר מבקנדה כולה, שמניעים את הכלכלה החמישית בגודלה בעולם, ומנגד אחת כמו וואיומינג, עם פחות מ־600 אלף אנשים, ועדיין - שני סנאטורים. כלומר הסנאטורים מקליפורניה מייצגים פי 67 אנשים מאלה של וואיומינג, אבל הכוח הפוליטי שלהם זהה.

לכך צריך להוסיף את העובדה של־3.3 מיליון אמריקאים בפורטו ריקו אין כלל זכות הצבעה, ול־700 אלף תושבי וושינגטון הבירה אין כלל ייצוג בקונגרס.

לעיוותים האלה יש ביטויים קונקרטיים הרבה מעבר להצבעות בסנאט: כאמור, הם מעוותים את תוצאות הבחירות לנשיאות, וכך מובילים למדיניות, תקצוב וההכרעות הנוגעות לארצות הברית ולעולם שאינם מקובלים על הרוב. וזה מעצב מחדש את מערכת המשפט. כיום ארבעה מתשעת השופטים בבית המשפט העליון הם מינויים של טראמפ ושל בוש, שגם הוא כאמור לא נבחר בידי הרוב. השופט השמרן מאוד ניל גורסאץ' מונה בידי טראמפ בשנה שעברה, ויושב על כיסא שהיה אמור להיות שייך למאריק גרלנד, שופט מתון שמונה בידי אובמה בסוף כהונתו אבל שהרוב הרפובליקני בסנאט - שכאמור אינו מייצג את רוב האמריקאים — סירב אפילו לדון במינויו. לא פלא שהדמוקרטים מטפסים על הקירות, כי במקום שבית המשפט יישאר במרכז, כפי שתכננו האבות המייסדים במבנה האיזונים והבלמים הסבוך שיצרו, הוא שבר עכשיו חזק מאוד ימינה, וחמישה גברים שמרנים יקבעו מה אשה יכולה ולא יכולה לעשות עם גופה במאה ה־21. יבורך הפרי.

מציאות שבה מיעוט שולט ברוב לא יכולה להחזיק מעמד לנצח, ודאי לא כשהיא מדביקה יחד שתי חברות שונות שמתקיימות בעולמות אחרים. באותו סקר של CNN מהשבוע נשאלו המשתתפים למי הם מאמינים, לשופט קוואנו או למתלוננות נגדו. 86% מהרפובליקנים אמרו שהם מאמינים לשופט, 92% מהדמוקרטים מאמינים למתלוננות. כל צד מתבצר בפינה שלו.

הקרע הזה תופס תאוצה מאז ימי ביל קלינטון, שיחסיו עם הקונגרס הרפובליקני היו קשים (וכללו גם נסיון הדחה בעקבות פרשת לווינסקי) ועם פתיחת ערוץ פוקס ניוז, שהיה לספק החדשות היחיד של הימין האמריקאי. בשנתיים האחרונות הקרע מגיע לקצה תחת נשיא שאפילו לא מנסה להעמיד פנים כי חשוב לו לאחד את אמריקה. לכן כמעט כל מוסד משמעותי בארצות הברית נגוע כיום בפילוג קשה: מאמצעי התקשורת, דרך תעשיית הבידור ועד מגרשי הפוטבול. אפילו ה־FBI, אחת הפרות הקדושות, הוא עכשיו מוסד ששני הצדדים לא סומכים עליו; הדמוקרטים עדיין מאשימים את ראש הארגון לשעבר ג'יימס קומי בהפסד של קלינטון בבחירות, וטראמפ מאשים את ה־FBI בניסיון להדיח אותו. תוצאות החקירה המזורזת של הארגון בפרשת קוואנו התקבלו בספקנות טוטלית בידי הדמוקרטים, ואם הן היו הפוכות ודאי היו מתקבלות באותה ספקנות רפובליקנית.

ב־2004, בנאום שהפך אותו לכוכב, אמר הסנאטור הצעיר ברק אובמה: "מה שמחבר בינינו חזק הרבה יותר ממה שמפריד. אנחנו לא סתם אוסף של מדינות אדומות וכחולות, אנחנו תמיד נהיה ארצות הברית של אמריקה" (ההדגשה במקור). 14 שנה אחרי, החזון הזה נראה כמו פנטזיה. אם לא יקומו מספיק אנשים שיחליטו למצוא דרך לגשר בין שתי האמריקות — כולל שינויים הכרחיים במבנה ובשיטת הבחירות המקודשת - האיחוד הזה לא יחזיק מעמד, וארצות הברית אכן תיהפך לסתם אוסף של מדינות כחולות ואדומות. אלא שכדי שזה יקרה, השינוי צריך להיות יוזמה של שני הצדדים, ולהיעשות בשיתוף פעולה. ככל שעובר הזמן והקרע מעמיק, זה נראה סביר פחות.