דוד פרלוב לא רק על המסך - גם על קנבס
תערוכת ציורים חדשה ואינטימית בפריז של פרלוב חושפת צד אמנותי נוסף של במאי הקולנוע התיעודי, שחתום בין היתר על יצירת המופת “יומן”
את דוד פרלוב, שבדצמבר ימלאו 15 שנה למותו, רובנו מכירים כחלוץ הקולנוע התיעודי בארץ וכיוצר “יומן”, שנחשב לאבן דרך בעשייה התיעודית הבינלאומית. תערוכה חדשה במוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות בפריז מפנה זרקור אל עשייה אמנותית פחות מוכרת של פרלוב - ציור שהיה, מתברר, האמנות שייעד את עצמו אליה עוד מנערותו בברזיל.
- תערוכה: 8 נשים חושפות את הניצול סביב הדיור הציבורי
- תערוכה חדשה מלמדת את הילדים את סודות הטכנולוגיה והסלפי
- הביתן הישראלי בביאנלה בלונדון: תערוכה שמשתנה לעיני המבקרים
בתערוכה שתיפתח ב־9 באוקטובר (עד 10 בפברואר, 2019), יוצגו ציורים וצילומי סטילס שיצר פרלוב מסוף שנות הארבעים ועד תחילת שנות השבעים, בתחנות השונות של חייו - החל במפגש המכונן עם האמן לאזאר סגל, שהיה שכנו של סבו בסאו פאולו; דרך לימודי האמנות בפריז בשנים 1958-1952; ועד שנותיו הראשונות בישראל לאחר עלייתו ארצה בעקבות רעייתו הטרייה, מירה. אלה מאפשרים הצצה לחיבוטי הנפש של האמן הצעיר, שהתקשה לבחור בין הציור לקולנוע במשך שנים ארוכות.
רישומים של פרלוב
“הקולנוע יצא מהציור"
עשייתו המקיפה של פרלוב נחשפה לראשונה בתערוכה “דוד פרלוב - רישומים, תצלומים, סרטים”, שהוצגה ב־2014 במשכן לאמנות עין חרוד באוצרותה של גליה בר אור. ההיבט הרפלקסיבי של יצירתו מתבטא בתערוכות אלה באופן מכמיר לב בציור בשם “הקוסם” (1962), שבו מתועדת דמות אביו של פרלוב כפי שזכר אותה. “הזיכרון הראשון שנטבע בפרלוב כחוויית מפתח - תינוק מתבונן מעלה אל אביו הקוסם המשתקף במראה”, כתבה בר אור ב־2014. “האב מלהטט בכדורים מסתחררים המשתקפים במראה בכפולות כמחזה פלאים. וכך כתב לימים פרלוב: ‘אני בן שנה או אולי בן שנתיים, ומבעד לסורגי העריסה ראיתי שני זוגות ידיים שבין אצבעותיהן כדורים אדומים שהפכו לארבעה, לשמונה והשתקפו ל־16 ואז חזרו להיות כדור אחד. זו היתה מאגיה, מעשה ידי אצבעותיו של אבי, שהתאמן מול הראי לקראת המופע שלו באותו לילה’. זיכרון תמונה זו נחרת בו אולי משום שזמן קצר לאחר מכן עזב האב ודמותו התפוגגה מהזיכרון. הוא פגש בו שוב כשהיה בן 10, ובכל חייו פגש בו אך פעמים ספורות”.
מאחורי התערוכה הנוכחית עומדת בתו של פרלוב, יעל, עורכת, מפיקה ומרצה לקולנוע. “כמי שקשורה לקולנוע, אני לא יכולה להפריד את הציור מהקולנוע”, היא אומרת. “דוד תמיד אמר לי, ‘אם אין ממד פואטי, אני לא עושה את זה’, ושתיהן אמנויות שמתעסקות עם צורה ותוכן. גם הסרט הראשון שהוא עשה בחייו (‘דודה צ’יינה הזקנה’ ב־1957, שנוצר בהשראת ציורי הילדות של האמנית הצרפתיה מרגריט בונוואי - ר”ד) היה על ציור, כלומר הקולנוע יצא מהציור. דוד מסמל את המעבר של התקופה ההיסטורית מהאמנות הפלסטית לקולנוע, הוא מייצג את זה שהכישוף הזה נפל עליו”.
יצר עד רגעיו האחרונים
פרלוב, חתן פרס ישראל לקולנוע, המשיך ליצור עד רגעיו האחרונים. עם מותו ב־2003 זכתה יצירתו לחשיפה בינלאומית נרחבת. ב־2005 הקדיש לו מרכז פומפידו בפריז, שם מופקד עותק משוחזר של “יומן”, רטרוספקטיבה רחבה, שבעקבותיה הוקרנו סרטיו בשנים שלאחר מכן ברחבי אירופה וכן בארצות דרום אמריקה. בתו יעל מעידה כי היא ממשיכה לקבץ מעריצים חדשים מכל רחבי העולם, שמכנים עצמם “The Perlovers”.
התערוכה בפריז תלווה באירועים בנוכחות יעל ותאומתה נעמי פרלוב, כוריאולוגית, מנהלת חזרות ומורה למחול שהעמידה דורות של רקדנים מקצועיים, וכן בהקרנה מיוחדת ב־16 מ”מ של פרקי “יומן” הערב. ייחודה של ההקרנה טמון בכך שייעשה שימוש חד־פעמי בעותק השייך למרכז פומפידו, שלדבריה של יעל, לא היה מתאפשר בנסיבות אחרות.
“אנשים היום מתעקשים להקרין את ’יומן’ ב־16 מ”מ, כי זה איך שזה נעשה, כמו שחוזרים היום לצלם בפילם בסטילס וגם הקולנוע”, אומרת יעל. בהמשך יוקרנו גם הסרטים “זכרונות משפט אייכמן” (1979), “בעקבות הלדינו” (1982), “דודה צ’יינה הזקנה” (1957) וכן סרטה הביוגרפי של הבמאית רות ולק, “פרלוב” (2014).
