מר הקאנטרי ווילי נלסון הוא אגדה אמריקאית. בטקסס הוא בכלל על תקן קדוש. בשבת האחרונה נלסון הופיע שם, בפארק בעיר אוסטין, בפני קהל נלהב של יותר מ־50 אלף בני אדם. אבל נלסון היה רק זמר חימום; אחריו עלה מישהו שהזמר עצמו, כמו רוב מוחלט של הקהל שלו, לא היה מזהה לפני שנה. קוראים לו בטו או'רורק (Beto O'rourke), ובתוך חודשים אחדים הוא נהפך מחבר קונגרס אלמוני למי ששמו מוזכר כמועמד לנשיאות ארצות הברית בעוד שנתיים, התקווה הגדולה של הדמוקרטים האמריקאים שמרגישים שהם נלחמים כעת על חייה של האומה.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

לפני כן הוא צריך לנצח במירוץ לסנאט בטקסס, מדינה שהמפלגה כבר ויתרה עליה, ופתאום היא מרשה לעצמה לחלום שוב. מרכז הסקרים הפוליטי היוקרתי Cook Political Report העביר בשבוע שעבר את המירוץ לסנאט בטקסס מעמודת ה"נוטה לכיוון רפובליקני" לעמודת ה"שוויון". זה די מדהים: המירוץ הזה לא היה אמור להיות צמוד; למעשה, הוא בקושי היה אמור להיות מירוץ. או'רורק (46) מתמודד מול טד קרוז (47), אחד השמות החזקים במפלגה הרפובליקנית ומי שרק לפני שנתיים היה היריב המשמעותי היחיד של דונלד טראמפ בפריימריז. שמירה על המקום שלו בסנאט היתה אמורה להיות נגיסת סטייק נימוח. במקום זאת הוא שובר את השיניים.

בפעם האחרונה שטקסס בחרה דמוקרט לסנאט, הוא היה לויד בנסטן, שנבחר ברציפות שוב ושוב מ־1971 עד 1988; 30 שנה עברו מאז. בפעם האחרונה שהטקסנים הצביעו למועמד דמוקרטי לנשיאות, זה היה ג'ימי קרטר, וזה קרה לפני יותר מ־40 שנה, ב־1976. כלומר, טקסס היא מדינה אדומה זה עשרות שנים, והרפובליקנית הבטוחה ביותר מהמדינות הגדולות. גם עכשיו כולם חושבים שקרוז ינצח בבחירות ב־6 בנובמבר. ובכל זאת, עכשיו כבר אף אחד לא מוכן להתערב על זה.

כרזת תמיכה באו'רורק צילום: Marc Ferrino

זו לא הפעם הראשונה שבה הדמוקרטים מרשים לעצמם לפנטז על טקסס. ב־2013 וונדי דיוויס האלמונית עמדה 11 שעות על הרגליים בדיון בסנאט של טקסס במחאה על חוק להגבלת הפלות, ונהפכה לכוכבת מחוף לחוף. המפלגה שוב פיתחה ציפיות, אבל שנה אחר כך דיוויס רשמה הפסד צורב במירוץ לתפקיד מושל המדינה, והתקווה נגוזה.

אבל רוברט פרנסיס או'רורק נראה כמו משהו אחר. הוא גדל באל פאסו שעל גבול מקסיקו, וב־2013 נבחר לייצג את המחוז שלו בבית הנבחרים בוושינגטון. כמו מרבית חברי הבית התחתון, הוא לא ממש הותיר חותם, וכשהודיע שהוא רץ לסנאט נגד טד קרוז זה נראה מגוחך. אבל בטו הפשיל את שרוולי חולצת התכלת המיוזעת שנהפכה לסמל שלו, והלך לעבוד.

בשנה האחרונה הוא ביקר פעמיים בכל 254 המחוזות בטקסס, כולל מקומות שבהם כף רגל דמוקרטית לא דרכה עשרות שנים. מהרגע הראשון הוא הבהיר שלא ייקח תרומות מחברות או מארגונים פוליטיים (PAC) אלא רק מאזרחים פרטיים. והוא עושה כמעט הכל במדיה החברתית, כולל שידורים ישירים מהמכונית שלו בעודו בדרכים, וכך נמנע מהוצאות על קמפיין יקר ומצליח להגיע לקהלים חדשים, בדגש על צעירים.

וזה לא רק האיך, אלא המה. או'רורק הוא אידאליסט, והוא מנהל קמפיין פרוגרסיבי גאה, בלי שום התנצלויות - אבל תוך הצגת חזון א־מפלגתי. הוא לא מבקש את תמיכתם של שמות גדולים במפלגה, הוא לא רוצה שאף אחד מהם יבוא להופיע איתו, הוא יודע שטקסס שונאת דמוקרטים. האג'נדה שלו דמוקרטית לגמרי, אבל הוא מצליח ללכת עם ולהיראות בלי. הוא גם כריזמטי ורהוט, ואף פעם לא מזיק להיראות טוב בפוליטיקה האמריקאית. אפילו מפשעי העבר שלו - משפט סקסיסטי שכתב ב־1991, כסטודנט באוניברסיטת קולומביה, והיתקלות עם המשטרה אחרי שהיה מעורב בתאונת דרכים כשנהג שיכור ב־1998 - הוא הצליח להיחלץ, עם התנצלות מהירה ולקיחת אחריות. אין דבר שהאמריקאים (לפחות הלא־רפובליקנים) אוהבים יותר מפוליטיקאי מלא חרטה.

כרזת תמיכה באו'רורק. יודע לחבר את המצביעים רגשית לרעיונות הדמוקרטיים צילום: redbubble.com

הוא עובר כבן של בובי קנדי וברק אובמה. הוא אפילו דומה מאוד לקנדי, ובדומה לקנדי - הוא לבן שמרטין לותר קינג היה מצביע לו. מדובר באחד הפוליטיקאים הלבנים היחידים שמדברים בקול רם על אפליית השחורים, על כליאה המונית, אלימות משטרתית ופריבילגיות לבנות. בדומה לאובמה, הוא יודע למסגר מדיניות ליברלית בתוך ערכים אמריקאים מיתיים — צדק, שוויון, מרדף אחרי האושר והבטחת עתיד טוב יותר לילדים - ויכול לגרום גם לימנים להבין שבתוך תוכם הם בעצם ליברלים. הוא לא טועה. סקרים מוכיחים שוב ושוב כי מרבית האמריקאים תומכים ברעיונות דמוקרטיים, מביטוח בריאות אוניברסלי, דרך העלאת שכר המינימום ועד אפילו הגברת הפיקוח על נשק. אלא שרוב הפוליטיקאים הדמוקרטים לא יודעים לדבר למצביעים באופן שיחבר אותם רגשית לרעיונות האלה ויגרום להם לשכוח את השבטיות. אובמה ידע לעשות את זה, או'רורק יודע לעשות את זה.

הדמוקרטים מדברים שנים רבות על כך שטקסס תכף, עוד רגע, הופכת כחולה, בזכות השינויים הדמוגרפיים - עלייה במספרם של ההיספנים המתאזרחים ואלה שמגיעים לגיל ההצבעה. אבל עד היום הם לא הצליחו לגרום לבסיס הטבעי שלהם להצביע; ב־2016, למשל, פחות מחצי מ־4.8 מיליון היספנים בעלי זכות הצבעה בטקסס הגיעו לקלפי. כדי שיהיה לו סיכוי, או'רורק צריך להוציא אותם מהבית. העובדה שטקסס כבר קבעה שיא חדש של מצביעים רשומים לקראת הבחירות הקרובות, 15.6 מיליון, היא התחלה טובה.

ולמרות כל זאת, הוא אנדרדוג. יריבו קרוז הוא פוליטיקאי חלקלק שיודע מה המצביעים שלו רוצים, ומספק להם בשר אדום בשפע: אם או'רורק תומך במחאת שחקני הפוטבול, הרי שהוא שונא שוטרים. אם או'רורק מבטיח שוויון זכויות לנשים, אז הוא בעד הפלות ורוצח תינוקות. אם או'רורק מבטיח ביטוח בריאות לכולם, אז הוא, שומו שמים, סוציאליסט.

או’רורק היה מוכן לזה, והחליט לא לשחק את המשחק. הוא כמעט שלא מתייחס לקרוז, אלא מדבר שוב ושוב על האידאלים הנשגבים של אמריקה. הוא יודע שאלה דברים שנשמעים עכשיו כמו מדע בדיוני, ובונה על כך שרוב האנשים, בסופו של דבר, רוצים להאמין במלאכים הטובים. לא בטוח שזה מספיק בארצות הברית של היום, עוד פחות בטוח שזה מספיק בטקסס, אבל הדמוקרטים אוהבים לחלום. אחרי הכל, יש להם תקדים לא רחוק של מועמד רענן ואטרקטיבי עם שם מוזר, מסר מעורר השראה וקוליות של כוכב רוק, שהגיע משום מקום והלך עד הסוף.