הקברניט
סופת אש מסתובבת: כך שינה תותח הוולקן את הלוחמה האווירית
מערכת נשק אחת, שנשענה על רופא בשם גאטלינג והמצאה מהמאה ה-19, הפכה להיות האייפון של התותחים במטוסים: שישה קנים שיורים 6,000 פגזים בדקה והופכים מיגים לקונפטי. למה פותח הוולקן כך שיירה כל כך מהר, מי מרוויח ממנו ואיך זה שכבר 60 שנה אין לו תחליף אמיתי?
שלום, כאן הקברניט; להפיל מטוסי קרב זה קשה מאוד, ותמיד היה - מהולדת הלוחמה האווירית אי שם במלחמת העולם הראשונה ועד לחמקנים הנוצצים של ימינו. למצוא את האויב, לנעול עליו טיל ולקוות שגם יפגע, גם ינטרל אותו וגם לא יירה בך בינתיים זה חתיכת אתגר. היום נדבר על איך מפילים מטוסים בלי טילים, או יותר נכון - על סופר-תותח שעושה זאת כבר 60 שנה, ומקורו בכלל בהמצאה עתיקה יותר מכל מטוס.
- מתנקש, סובארו ופמיניסט: 10 דברים מדהימים שלא ידעתם על מסוק האפאצ'י
- תקיפת המטכ"ל הסורי: הנס שחולל חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים
- הציפור השחורה? שתאכל אבק: הכירו את אורורה, סוד כמוס מעופף
קוראים לו M61 וולקן, ובטח נתקלתם בו ובאחיו השונים פעם בסרטים, משחקי מחשב או בשירות הצבאי. קל מאוד לזהות אותו: זו מפלצת ברזל עם שישה קנים שמסתובבת בזמן שהיא יורקת אש, מעין כמו שילוב של רובה ויצור מהמיתולוגיה היוונית.
כן, גם להוליווד הוא הגיע צילום: hdvdz
יש כזה על כל מטוס קרב אמריקאי - מה-F104 של הסיקסטיז, לפאנטום האגדי של הסבנטיז, דרך ה-F15 וה-F16 של שנות השמונים ועד לחמקני הקרב המודרניים. על אף ההסתמכות על טילים - שנהיים חכמים וזריזים יותר כל הזמן - רוב חילות האוויר המערביים פשוט לא מוותרים על התותח הזה, ועוד מעט תבינו מדוע.
מטוס F15 יפני יורה בתותח הוולקן שמותקן בשורש הכנף שלו צילום: the aviationist
הבה נתחיל בקצת היסטוריה: כשהחלו צבאות להשתמש במטוסים, לא ראו בהם כלי נשק. הם נשאו מצלמות ומשקפות ונועדו לזיהוי תנועת אויב - בדיוק כמו בלוני התצפית שקדמו להם. היקפה חסר התקדים של מלחמת העולם הראשונה הצריך הרבה עיניים בשמיים, וכשאלה הופיעו, התעורר הצורך להיפטר ממרגלי האויב המעופפים. כך נולד לו מטוס הקרב - כלי שיודע לחסל מטוסים אחרים, או באותם הימים, לנסות.
אוסף אקדחים בתא האחורי. כך ניסו פעם להפיל מטוסים
מטוסי קרב עלו לאוויר כשצוותיהם חמושים באקדחים ורובים - לא נשק אפקטיבי כשגם אתה וגם המטרה נעים בשלושה ממדים כל הזמן. מהר מאוד הוחלף הרובה במקלע - נשק שזורק הרבה ברזל על האויב, ויש לו סיכוי טוב יותר להפיל אותו. המטוסים של אז היו עשויים מעץ בציפוי בד, כך שהיה עליך לפגוע במנוע או בטייס כדי לנטרל אווירון; אחרת, היתה המטרה חוזרת לבסיס ושבה לשדה הקרב אחרי טיפול של נגר ומכונת תפירה.
המקלעים מוקמו לרוב על הגוף, מעל למנוע, וירו בצורה שמסונכרנת עם סיבובי הפרופלור. זה עבד לא רע עד לשנות העשרים והשלושים, כשהופיעו מטוסים מהירים בהרבה שעשויים ממתכת; נדרשה קפיצת אבולוציה בכלי הנשק, ואת מקום המקלע הפשוט תפסו מקלעים כבדים עם קליעים נפיצים, ותותחים בעלי פגזים הרסניים.
מקלעים ממוקמים מעל למנוע בוכנה של מטוס במלחמת העולם הראשונה צילום: Rise of Flight
כאן הסתבכו העניינים עבור מתכנני המטוסים: גם המנועים גדלו, ולא היה מקום בחרטום המטוס גם למנוע, גם לנשק מגודל וגם לתחמושת - והיה צריך הרבה ממנה; המקלעים של עידן מלחמת העולם השנייה ירו בקצב כפול ומכופל משל קודמיהם. אז החימוש עבר לכנפיים, היכן שיש קצת יותר נדל"ן-אווירון זמין.
אך היה לכך מינוס גדול: כדי שארבעה, שישה או שמונה קנים שנמצאים בשני אגפים שונים של המטוס יצליחו לפגוע בנקודה אחת, מסלולי הכדורים צריכים להצטלב. וכשיורים באלכסון, מאבדים גם טווח וגם דיוק. ועדיין, זה עבד; יותר מ-786,000 מטוסים נבנו במלחמה ההיא בידי כל המשתתפים בה, ולפי הערכות - כשליש מהם הושמדו בידי מטוסים אחרים.
החימוש עבר לכנפיים. מטוס ספיטפייר בריטי מקבל מילוי תחמושת צילום: PWM PL
עם הופעת מטוסי הסילון, שוב הסתבכו העניינים: התותחים אמנם יכלו לשוב לחרטום, שכן המנוע עבר אחורה - אך במלחמת קוריאה קלט חיל האוויר האמריקאי שמשהו פה לא עובד: הקפיצה הסילונית היתה גדולה מדי - בגלל שמהירות הטיסה וזריזות התמרון זינקו פלאים, היה קשה ביותר לפגוע במטוסים. התותחים ירו בקצב של 800 עד 1,000 פגז לדקה, אך זה לא היה מהר מספיק - עד שמיקמת מטוס אויב בכוונת ופתחת באש, הוא לרוב הספיק לברוח משם; הקרבות גם נעשו קצרים יותר, משום שמנועי הסילון שתו דלק כבירה באוקטוברפסט. הכל נעשה פשוט מהיר מדי, מלחמה על טורבו.
מטוס מיג 15 בכוונת של מטוס F86 אמריקאי, במלחמת קוריאה צילום: Russia Beyond
אז חיל האוויר הכריז על פרויקט וולקן - המצאתו של נשק אוויר אוויר שיתאים לעידן הסילון. חברת ג'נרל אלקטריק ממש רצתה לזכות בו, וחיפשה רעיונות וכיוונים. בתחילה, שקלו המהנדסים עיצוב נאצי של חברת מאוזר, לתותח בעל קנה אחד ומספר מכלולים שמסתובבים מאחוריו. התכנון הזה, MG 213C, איפשר ירי של 1,400 פגזי 20 מ"מ בדקה, אך במחיר של בלאי רב לקנה.
תותח ה-MG 213C שפותח בגרמניה הנאצית צילום: ugolok neba
אחרי כמה עיצובים בינוניים מאוד, מישהו בג'נרל אלקטריק נזכר בדוקטור ריצ'רד ג'ורדן גאטלינג. הנ"ל לא היה דוקטור לפיזיקה, בליסטיקה או מומחה תעופה. למעשה, הוא מת עוד לפני שהאחים רייט הטיסו את האווירון שלהם.
ד"ר גאטלינג ישב בביתו שבאינדיאנה אי שם ב-1861, ימי מלחמת האזרחים האמריקאית, והביט מחלונו בזעזוע. הוא ראה בצער אלפי עגלות שמובילות פצועים מקווי החזית. גאטלינג הוסמך לרפואה, אך מעולם לא טיפל בפצועים. התשוקה שלו היתה להנדסה וחדשנות, והוא ניסה לחשוב על המצאות מכניות שיוכלו לקצר, לייעל ולסיים מלחמות.
ד"ר ריצ'רד גאטלינג צילום: American Grit
הוא כתב ביומנו שיש כל כך הרבה פצועים משום שהרובים עשו את המלחמה לקטלנית מאי פעם - ושאם תימצא דרך לצמצם את מספר החיילים שנדרש לניצחון, יצטמצם גם הסבל. אז הוא לקח את החזון היפה הזה ו...המציא מכונת מוות; בתקופתו, יכל חייל עם רובה לירות רק שלוש פעמים בדקה, שכן היה עליו להכניס אבק שריפה לקנה, לתחוב אליו כדור ולהדק אותו בחוטר, ואז לדרוך את הנוקר, לכוון ולירות.
המון חיילים, המון הרוגים. מלחמת האזרחים האמריקאית צילום: inhonoredglory
גאטלינג המציא מכונה שעושה התהליך אוטומטית: מתקן שכולל מספר קנים שמחוברים לפלטפורמה מסתובבת, שבנויה כך שכשקנה אחד יורה, השאר נטענים מכנית. המפעיל צריך רק לסובב ידית וכך מתקבל קצב ירי מהיר בהרבה. ב-1863 נערך ניסוי בשיתוף הצבא, בו התחרו 15 רובאים מנוסים בגאטלינג ובמקלע שלו. הם הצליחו להשיג 45 פגיעות בדקה, בעוד גאטלינג פגע יותר מ-200 פעם. תיאורטית, יכל המקלע הזה להחליף כיתת חיילים ולצמצם את גודל הצבאות ומניין ההרוגים, אך ההיסטוריה עבדה אחרת; הצבא פשוט הוסיף את מקלעי גאטלינג לכוחותיו הקיימים והמלחמות הפכו ליותר קטלניות. מצטערים, ריצ'רד, אנחנו יודעים שניסית.
מסובבים ידית, ויורים כמו כיתת חיילים שלמה צילום: ThoughtCo
ההמצאה של גאטלינג זכתה לשיפורים ושדרוגים בתחילת המאה הקודמת, אך לא התאימה למטוסים: הנשק הזה היה גדול וכבד מדי ואילו מנועיהם חלשים ולא היה בגופם מקום למפלצת מכנית עם הרבה קנים. והנה, גדלו המטוסים, חזקו המנועים וג'נרל אלקטריק קפצה משמחה.
במקום ידית, הוצע לבנות תצורה חשמלית של התותח, ולראות איזה קצב אש אפשר לייצר כך. ב-1950 בוצע ניסוי ירי באב טיפוס בעל שישה קנים בקוטר 15 מ"מ, שהגיע לקצב של 4,000 פגזים בדקה. מהירות הלוע היתה גבוהה מאוד, אך הצבא חשב שתצורת 15 מ"מ אינה קטלנית דיה, וב-1952 הושלם פיתוחה של גרסת 20 מ"מ, שזכתה לשם M61 וולקן.
מטוס ה-F104 ולצידו תותח הוולקן והמקלע של ריצרד גאטלינג צילום: 916 Starfighter
ב-1959 נכנס התותח לשירות ביחד עם מטוס ה-F104 ומיד התגלו בו כשלים מכניים, מעצורים ומגבלות אחרות; מדובר בקונסטרוקציה מסובכת למדי. בגרסה המשופרת, M61A1, תוקנו הליקויים.
תותח הוולקן מסוגל לירות 6,000 עד 6,600 פגזים בדקה, כשכל פגז הוא נפיץ וחודר שיריון. מדובר בקצב מסחרר, מאה פגזים בכל שנייה. טייסי הקרב הונחו לירות בפרצים של חצי שניה, פחות אם אפשר, כדי שלא תיגמר התחמושות מהר מדי. בהמשך, הוגבל קצב האש כדי לצמצם שחיקה של הקנים. מרשים מאוד, אבל איך זה עבד בשטח?
תותח בתצורה מסתובבת מותקן על כנף מטוס צילום: valka
ב-29 ביוני 1966 נתקל מבנה מפציצי קרב אמריקאיים מדגם F105 במספר מטוסי מיג 17 זריזים מעל צפון ויאטנם. במהלך קרב האוויר שהתפתח, מצא עצמו רב סרן פרד טרייסי פנים אל פנים מול אחד המיגים, ושני היריבים פתחו באש. המיג הספיק לירות כמה עשרות פגזי 23 מ"מ, שאחד מהם אף פער חור בחופת הטייס של טרייסי ובנס לא הרג אותו. באותו הזמן, הכניס טרייסי יותר מ-200 פגזים לתוך המיג וקרע אותו לגזרים; ההפלה המאושרת הראשונה באמצעות תותח הוולקן נרשמה.
מטוסי פאנטום אמריקאיים במלחמת ויאטנם. הדגמים הראשונים לא קיבלו תותח מובנה - מה שהשתנה במהירות לאחר כמה קרבות אוויר שנגמרו רע צילום: MIdwaySailor - Bud Taylor
באותה מלחמה הפילו האמריקאים 39 מיגים באמצעות התותח הזה, כמעט רבע מכל ההפלות בקרבות אוויר. הוולקן התגלה כאפקטיבי ביותר גם נגד מטרות קרקעיות, ביניהן טנקים.
הצלחת הוולקן הובילה לרנסנס בתחום התותחים המסתובבים: פותחו גרסאות כבדות של 30 מ"מ, ביניהן תותח האוונג'ר המפלצתי של מטוס ה-A10; גרסאות קטנות וקלות הותקנו במסוקים ועל כלי רכב; והוולקן עצמו הפך לנשק נ"מ על גבי נגמ"שים, משאיות וספינות. הגרסאות הימיות שלו שולבו עם מכ"מ רגיש ומערכות בקרת אש מתקדמות, שמאפשרות להן להפיל באוויר טילים ולהגן על הספינה.
שבעה קנים 30 מ"מ, ותיאבון עצום לטנקים. תותח האוונג'ר של מטוס ה-A10
לתותח הוולקן היתה השפעה נרחבת על תעשיית האירוספייס: הוא הפך לסטנדרט החדש, לאייפון של תותחי המטוסים. כל יצרני מכלולי הירי במערב קנו רכיבי וולקן מג'נרל אלקטריק, או שילמו לה תמלוגים. כל מטוס קרב שפותח בארה"ב התבסס על הוולקן. חברות אירופיות העדיפו תצורת תותח חד קני וראו בוולקן קטל-יתר; לעומתן, צבאות רבים העדיפו מטוסים אמריקאיים ולא בריטיים או צרפתיים בין השאר בזכות כוח האש הזה - שהגיע בילט-אין במטוס. עד היום אין תותח מוטס בעל קצב אש שכזה.
מערכת פאלנקס, תותח הגנה ימי שמבוסס על הוולקן צילום: Clker
כיום כבר אין הפלות בתותחים (ולשמחתי, גם הפלות באופן כללי הפכו לדבר נדיר. אני לא אוהב מלחמות), ועדיין, אין בעולם מטוס קרב נטול-תותח; קרבות אוויר יכולים להתבצע ממרחק של 100 ק"מ ויותר, בעוד התותח מוגבל לטווח ראייה. אבל המלחמה היא ממלכת אי הוודאות ואף צבא לא רוצה להפסיד בקרב שהפך לקרוב והדוק מהצפוי.
איזה תותח יחליף את הוולקן ומשפחתו? אני לא יודע, וגם גדולים ממני לא יודעים; ישנם פיתוחים שקשה להחליפם במשהו שונה לחלוטין, פשוט משום שהם מספיק יעילים כפי שהם. למשל, הפטיש, ידית הדלת או בעצם, המקלע; קחו לדוגמה את מקלע האפס-חמש שמותקן על כלי רכב בכל צבאות המערב - זה אותו מקלע שישב בתוך כנפי מטוסים במלחמת העולם השנייה. אם זה לא שבור, אז למה להחליף?
ישנם פיתוחים שמאפשרים קצב אש מהיר בהרבה משל הוולקן, אך מצריכים גם יותר תחמושת ומכבידים על כלי הטיס. פיתוחים אחרים נשענים על פגזים בעלי ראש ביות - מעין מיקרו-טילים - אך אלה עדיין יקרים מכדי לאפשר שימוש מבצעי כלכלי. אפיק פיתוח נוסף הוא תותחי לייזר, שיוכלו להחליף גם את רוב הטילים - אך עליהם אספר לכם בפעם אחרת. בינתיים, ממשיך הוולקן הוותיק להסתובב ולירוק אש, בעוד ג'נרל אלקטריק עושה כסף טוב מהמצאה בת שישים שנה.
