היצירה האינסופית של דיוויד פוסטר וולאס

"בשיט תענוגות להמונים יש משהו עצוב ללא נשוא. כמו רוב הדברים העצובים ללא נשוא, נדמה שהגורמים לו חמקמקים ומורכבים להפליא ותוצאתם פשוטה: על סיפון הנדיר — בעיקר בלילה, כשהכיף המובנה פסק וכל החיזוקים ורעשי העליצות נדמו — הרגשתי ייאוש. המילה נשחקה מרוב שימוש ונעשתה נדושה, ייאוש, אבל זו מילה רצינית ואני משתמש בה ברצינות. בשבילי היא מציינת תערובת פשוטה — כמיהה מוזרה למוות שמשולבת בתחושה מרסקת של קטנותי ואפסותי המתגלמת בפחד מפני המוות". כך תיאר הסופר האמריקאי דיוויד פוסטר וולאס, שב־12 בחודש צוין עשור למותו, את שיט התענוגות שלו על סיפונה של האונייה א.מ. זנית במסה המופתית "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם". הפלירט המתמשך הזה עם הגאות והשפל, פועל יוצא של הדיכאון הקליני שסבל ממנו, התממש באקורד סיום טראגי עם התאבדותו של פוסטר וולאס בתלייה בביתו שבקליפורניה בספטמבר 2008. הוא היה רק בן 46, והותיר אחריו גוף עבודות מרשים ברוחבו וסגנון כתיבה פוסט־מודרניסטי ייחודי שהפך למושא חיקוי עבור סופרים ועיתונאים בעולם.

דיוויד פוסטר וולאס צילום: אי.אף.פי

בימים אלה שוקדים בהוצאת הקיבוץ המאוחד על תרגומו לעברית של ספרו הגדול (1018 עמודים) "Infinite Jest", שמגזין "טיים" הכתיר כאחד מ־100 הספרים הטובים ביותר שראו אור בשנים 1923–2005, ונמכרו ממנו יותר ממיליון עותקים ברחבי העולם. נגה אלבלך, סופרת ועורכת בהוצאה ומי ש"ייבאה" ארצה את כתביו של פוסטר וולאס, מגדירה אותו כשילוב בין ג'ון בארת' ודון דלילו לדוסטויבסקי. אלבלך נחשפה לראשונה לפוסטר וולאס כשדווח בתקשורת האמריקאית על מותו. מאז ראו אור בעברית ספריו "ילדה עם שיער מוזר", "אקספרס הדיבור הישיר", "מיסטר סקווישי", "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים", "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", והאחרון, שיצא לפני שלושה חודשים, "טבעו של הכיף".

פוסטר וולאס, שהקריאה בספריו משולה לשיחה רוויית אסוציאציות חופשיות עם חבר חריף, מצחיק, היפראקטיבי ומופרע, זכה להכרה נרחבת עוד בחייו ונזכר לצד גדולי הסופרים האמריקאים של תקופתנו, כמו ג'ונתן פראנזן וזיידי סמית. כתיבתו עוסקת בסבל האנושי על רקע סיטואציות מתחום הכלכלה והצרכנות, משרטטת עולם דחוס ומאיים ומנתחת חוויות של בדידות, חרדה ואימה באזמל שחודר ישר ללב.