קיצור תולדות הטרנד: קיבוץ שיתופי, גרסת ההייטק

מגורים משותפים (Co-living), סידור שבו גרים יחד שלושה אנשים ויותר שאינם קרובי משפחה, פעלו במרוצת המאה ה־20, בקיבוצים וקומונות למשל, אבל לפני כעשור וחצי הם לבשו את צורתם העדכנית כהתארגנויות פרטיות של אנשים ששכרו יחד בית. בהמשך נכנסו לטרנד גם חברות מסחריות. על פי נתוני

הקונספט של מגורים משותפים הולם את תרבות המילניאלס, שאינם עצמאים במיוחד. רבים מהם נשארו לגור בבתי הוריהם עד גיל מאוחר יחסית ובשלהי שנות העשרים לחייהם מוצאים פתרון ביניים: הם יוצאים מבית ההורים לטובת חלופה בבניין מגורים משותפים, שבו יש עוד אנשים להישען עליהם ומישהו שדואג לניקיון ולחשבונות. הפתרון הזה הוא גם חלק מרוח התקופה שבה חוסכים במשאבים וחולקים במה שאפשר - חללי עבודה, דירות, קורקינטים, ספות, שירותי הסעה ומכשירי חשמל. וכשהטרנד משתלב גם ברצונן של רשויות לעודד חידוש עירוני ולהאיץ את הדופק האורבני עם חבר'ה צעירים, ליותר ויותר חברות יש תמריץ להיכנס לתחום.

יש שלושה סוגי חברות בתחום. הראשון הוא חברות שמנהלות נכסים ומגיעות מצד חוויית הדייר כמו Common, Ollie, OpenDoor, ו־WeLive מבית היוצר של WeWork. חברות מסוגן משפצות ומשנות ייעוד לעשרות בניינים בעולם ובעיקר בארצות הברית, כך שיציעו חוויה מעוצבת, חדרים מרוהטים, רמות שונות של שירותים כמו כביסה וניקיון, וכן אזורים משותפים שיכולים לכלול גם חדרי קולנוע, מתחמי עבודה, לאונג'ים, בר קומתי ובריכת שחייה בחצר.

הקבוצה השנייה היא חברות נדל"ן שעורקות לתחום המגורים המשותפים. הן ממירות את הנכסים שלהן או רוכשות ומפתחות חדשים שיתאימו לבאזז של הרגע. אחת הבולטות שבהן בארצות הברית היא PMG, שבונה כעת אלפי יחידות מגורים משותפים. קבוצת החברות השלישית מספקת שירותים תומכים לכל אלה — למשל אפליקציות שמשדכות בין שותפים ועוזרות לנהל בתים ודיירים, כמו Roomi ו־EasyRoommate.