מהי המילה האהובה עליך ביותר בעברית?

אני כל כך אוהב הרבה מילים", אומר פרופ' משה בר־אשר, "ואני אוהב גם צירופי מילים, זה דבר נפלא: 'בית דין', למשל, זה לא בית וזה לא דין. וגם 'ראש השנה', 'בשר ודם'. יש לי נטייה להגביה את לשוני. עם הנכדים שלי אני מדבר בסלנג, אני משתמש במילים 'חופר' או 'חנון', אבל אני מאוד אוהב את גובה הלשון מסיבה פשוטה: לא הייתי רוצה שכל המילים היפות ישתכחו. בהרצאות אני אומר 'קָשַׁט', כלומר 'אמר אמת', ובדיבור אני אומר 'הוא אמר דבר נכון'.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"אני מצר על העברית הרזה של תל אביב; זה כמובן לא רזון בנוסח שאמר אבא אבן על יגאל הורביץ, שהוא 'יודע בסך הכל 500 מילים ומשתמש ב־200', והורביץ ענה לו: 'אבא אבן יודע 20 אלף מילים ומשתמש ב־50 אלף'. אני מבקר בתל אביב פעמיים בחודש, ומלבד החום שמטריד אותי בקיץ אני נהנה להסתובב ולשמוע אנשים, הדיבור עשיר וקולח. אבל לפעמים כשאני אומר מילה מסוימת נדהמים מאמירתה. אני נזכר שפעם, כשכתבתי 'אני מחסם בדבר', עורכת לשון מתל אביב תיקנה את המילה ל'מהסס', היא לא הכירה את המילה 'מחסם' במשמעות 'מפקפק', אינני בטוח שהפועל חיסם מוכר לכולם. אני באמת אוהב את העברית. זו לא שפת האם שלי, אבל היא הפכה להיות מעין שפת אמי".

בר־אשר (79), חתן פרס ישראל ופרס א.מ.ת, מכהן זה 25 שנה כנשיא האקדמיה ללשון העברית. היה אפשר לצפות ללוחם עברית נוקשה, ומפתיע לגלות את ההפך מזה. בפגישה בביתו בירושלים הוא מגלה גמישות, נינוחות, פתיחות. חדווה של שפה חיה. טעויות בשיחות יומיום, למשל, לא מטרידות אותו, כי "בלשן רציני אינו מתערב בלשון הדיבור". מילים לועזיות, במינון סביר, לא מפחידות אותו, הרי "אפילו חז"ל קראו למוסד החשוב ביותר שלהם לא במילה 'מועצה' אלא 'סנהדרין'". וגם האקדמיה ללשון, כמובן, נקראת במילה לועזית, בגלל "ראשוני האקדמיה שהיו סופרים ולא בלשנים — חיים הזז, דוד שמעוני, אשר ברש — שרצו להידמות לאקדמיה הצרפתית. הידיעון של האקדמיה, שיצאו כבר כ־60 גיליונות שלו, נקרא 'אֲקַדֵּם', והיה מישהו שהציע את המילה הזו כשמו של המוסד. אני לא קיבלתי את זה, אני משאיר משהו גם לדור שיבוא אחריי".

אליעזר בן־יהודה בחדר העבודה שלו בירושלים. "הוא היה איש ריב ומדון, התקוטט עם כל העולם" צילום: ויקיפדיה

לא רק בתוכן עצמו האקדמיה מפגינה פתיחות, אלא גם בדו־שיח עם הציבור. ממוסד מקצועי סגור ומרוחק האקדמיה נהפכה בשנים האחרונות לנוכחת בחיינו, או לפחות בחיי הרשת שלנו. לאתר האינטרנט שלה יש כ־700 אלף כניסות ייחודיות בחודש, ולדף הפייסבוק יש לא פחות מ־163 אלף עוקבים. הפוסטים שלה זוכים לשיתופים רחבים ומעוררים דיונים סוערים ותגובות מלאות רגש.

"הכשרנו לא מזמן את הכתיב 'צוהריים', את יודעת כמה חטפתי על זה מאנשים?", מספר בר־אשר. ההחלטה הזאת, שהפכה את כללי הכתיב חסר הניקוד של הוועד ללשון שהיו נהוגים במשך 70 שנה, הסעירה לא רק את הרשתות החברתיות אלא גם בלשנים באוניברסיטאות, שהזכירו שגם הצורה "צוהריים" שגויה, שכן אם כבר כתיב מלא הרי שיש להתאימו להגייה הנכונה של המילה, שהיא בכלל "צוהוריים". בר־אשר עדיין מגן על ההחלטה, ומסביר: "הכתיב המלא נועד לרוב האנשים, לא למלומדים. המלומדים יכתבו 'צהריים' כמו שהם רוצים, אבל יש עולים חדשים, יש מבוגרים. אנשים למשל מבדילים בין 'מנהל' ל'מינהל' על ידי זה שהם מוסיפים י'. האקדמיה לא החליטה כך, אבל אנחנו לא רואים בזה חיסרון".

בנינוחות הזאת, המלווה באיזו שביעות רצון מחויכת, לא ניכר דבר מהטהרנות הנוקשה שאפיינה את האקדמיה בעבר, ומתגלמת בדמותו של אחד מחבריה, מי שנחשב עד היום האורים והתומים בתחום הלשון, אבא בנדויד. הוא היה יועץ הלשון של קול ישראל, וספרו מ־1974 "מדריך לשון לרדיו ולטלוויזיה" (נכתב בשיתוף הדסה שי) עדיין נחשב תקן שאין לסטות ממנו, גם אם בדרך כלל החלטותיו לא לוו בהסברים.

האקדמיה בראשות בר־אשר, להבדיל, דוגלת בשקיפות מלאה: היא מנמקת כל החלטה, מביאה מבואות ודעות שונות, משתפת את הקהילה המקצועית ואת הציבור הרחב, אפילו תשתתף בפסטיבל מספרי סיפורים בסוכות הקרוב, ובאופן כללי מפגינה סובלנות גדולה. הגמישות שלה היא גם מקור לביקורת, על הקלות שבה היא מתיישרת בהתאם להתפתחות הטבעית של שפת הדיבור, אבל בר־אשר מאמין בתהליך הזה. "האקדמיה למשל אישרה את המילה 'שומרטף' לבייביסיטר, והציבור רצה 'שמרטף', אז הכשרנו את שמרטף", הוא מדגים. מקרה אחר שמייצג את השקיפות היה אפשר למצוא בשבוע שעבר בדף הפייסבוק של האקדמיה, בפוסט המודיע על המילה "חופשון" כתחליף ל"אפטר". "לאחר שקיבלנו אלפי הצעות...", נכתב שם, "החלופה נקבעה לאחר דיון סוער ודו־קרב צמוד עם ההצעה 'חופז' (במלעיל, כמו חופש) בוועדה מיוחדת של חיילות וחיילים בשירות סדיר ואנשי לשון. את המילה 'חופשון' הציעו לנו לא פחות מ־465 אנשים שונים". כוכב נולד, גרסת המילון.

ניכר כי בר־אשר מתגאה בתהליכים האלה כקונטרה ללוחמנות החריפה של מחיה השפה אליעזר בן־יהודה. "הוא היה איש ריב ומדון, התקוטט עם כל העולם", הוא אומר. "אבל לא היה אדם שהיתה לו מחויבות כזאת לחידוש הדיבור העברי. היו לי הרבה פגישות עם דולה בן־יהודה, שהיתה האחרונה בילדיו. ביקשתי שתספר לי על אבא שלה, והיא סיפרה למשל: 'הייתי ניגשת לחמדה' — הבנות היו קוראות לאמן חמדה — 'ואומרת לה, אני רוצה שיחה של כמה דקות עם אבא. אחרי שבועיים היתה עונה לי ש'בעוד שבועיים בשעה 7:03 יש לך שש דקות עם אבא כי אסור להפריע לו בכתיבת המילון הגדול'. שיחותיי איתו היו מעטות. בארוחות הוא מעולם לא אכל עם בני המשפחה, כי זה בזבוז זמן'. היא שאלה אותי: 'למה האקדמיה לא קיבלה את המילה שח רחוק לטלפון?', ואמרתי: 'קיבלנו את טלפון ועברתנו את המילה בצורה נפלאה, משנוצר הפועל לטלפן. טלפון היא מילה בינלאומית, אנחנו לא גרמנים ולא פינים שתרגמו את המילה הזו', והיא השיבה: 'אבא היה מזדעזע'".

אם יש משהו שבכל זאת מטריד את בר־אשר במעמד השפה, זהו התהליך שהוא קורא לו בבדיחות הדעת "חזרה לתקופת ההירוגליפים". "תסתכלי מה שהולך בווטסאפ: הנכדים שלי ואחרים שולחים לי תמונות (אימוג'י), כמעט אין מילים". אותו ווטסאפ הוא האשם, לדידו, בזילות השפה: "אין ספק שמה שהתחולל בתחום התקשורת, יש לו השלכות עצומות על מה שקורה בתחום הלשון. אני שואל הרבה אנשים כמה ווטסאפים אתם שולחים ביום. שלשום ענתה לי נערה בת 17 'מאות'; אני חושב שלא מאות, אבל עשרות ודאי היא שולחת. יש כמובן גם מעט אנשים שאוהבים לעשות צחוק מכל דבר, ואחד הדברים הקלים ביותר לעשות מהם צחוק הוא הלשון. אבל אני רוצה להיאחז ב־162 אלף לייקים — זה מראה שרוב הציבור אינו קונה את הזלזול. אתה שומע עברית יפה מאוד. לאחרונה הלך לעולמו אורי אבנרי, תענוג היה לשמוע אותו מדבר. זה לא מקרה שהוא חידש מילים מצוינות כמו חללית ויחצן. מאז נפטר שמעתי הקלטות איתו שארכו כשעה. זה הבידור שלי לפני השינה: אני שומע ביוטיוב הקלטות של עברית נפלאה".

בר־אשר נולד ב־1939 בעיירה בדרום־מזרח מרוקו, בן לשרה ולאברהם הרוש, רב וסופר סת"ם. בטרם היה בן 12 עלה לישראל בגפו, בעליית הנוער. "אמי אמרה לאבי: 'הוא יחזור מקזבלנקה בתוך כמה ימים, אני מסכימה'. כשנסענו לקזבלנקה החבר'ה התחילו לבכות, ואני הקטן אמרתי: 'אני נוסע ארצה'. מעולם לא בכיתי מגעגועים, רק פעם אחת כשהייתי בן 12.5, מפני ששילבו אותי בגורדוניה בניגוד להבטחה שאהיה בתנועת המזרחי".

בילדותו כבר הכיר את השפה החדשה שלו. "המפגש הראשון שלי עם העברית המדוברת היה ב־1947, כאשר המורה בבית הספר התחיל ללמד עברית. כשהגעתי למחנה קיץ במרוקו ב־1950 ולמדתי את השירים 'הרוח נושבת קרירה' ו'באה מנוחה ליגע' לא היה לי שום קושי להבין אף אחת מן המילים. אבל דיבור עברי התחלתי כשהגעתי למחנה עליית הנוער בצרפת ב־1951".

בארץ הצליח להשתלב, כרצונו, בחינוך הדתי, השלים את לימודיו בכיתות ה'־ח' בשנה וחצי בלבד, והמשיך לישיבה. בינתיים עלו גם הוריו ושמונת אחיו, והוא סייע בפרנסת המשפחה, עבד בסלילת כבישים וזיפות גגות. כיוצאי מרוקו, בני המשפחה לא תמיד קיבלו הזדמנות לבטא את כישרונם. בר־אשר מספר על אחותו הדסה, שלא התקבלה לתיכון חורב בירושלים בגלל מוצאה; "לימים אבי קיבל את התואר יקיר ירושלים עם המנהל של בית הספר שלא קיבל את הדסה. ניגשתי אליו ואמרתי לו: 'הנקמה על זה שלא רצית לקבל את הבת שלו לכיתה ז' היא שאביה מקבל איתך את התואר שאינך ראוי לו'".

הוא עצמו עבד כמורה במשך כשני עשורים מחייו, ובמקביל החל להשתלב באקדמיה, יצא ללימודי המשך בסורבון ובקולז' דה פראנס, חקר וכתב. את הקריירה האקדמית שלו, הוא אומר, הוא חב למוריו: "רציתי להיות מורה בבית ספר תיכון, לא חלמתי כלל על האוניברסיטה". במיוחד הוא מציין את פרופ' זאב בן חיים, נשיאה השני של האקדמיה ללשון, שסימן אותו כיורשו עוד בצעירותו. גם שניים מאחיו השתלבו באקדמיה: פרופ' מאיר בר־אשר הוא חוקר אסלאם, וד"ר שלום בר־אשר הוא היסטוריון של יהדות צפון אפריקה.

גם בגילו הוא לא נח; בר־אשר מתעורר מדי בוקר בשעה 3:45 לאחר שישן, אם שיחק לו המזל, חמש שעות. באמצע היום הוא נח כ־40 דקות, ובין לבין הוא נפגש עם פוליטיקאים ותורמים, כותב ספרים ומכתבי המלצה, עוסק בענייניה המקצועיים של האקדמיה ופוגש את בני משפחתו — נחמה אשתו, ארבעת ילדיו, שמונת נכדיו, אלה שאפשר לומר להם "חופר" או "חנון", ושני ניניו.

בר־אשר מכהן כנשיא האקדמיה ללשון בהתנדבות, מאז 1993 ולעוד שלוש שנים לפחות. במוסד הזה, שהוקם ב־1953, מעורבים כיום כמעט 60 עובדים (רובם במשרות חלקיות). "האקדמיה אינה ועד הלשון", מזכיר בר־אשר, ומחדד עוד יותר את ההבדל בינו לבין בן־יהודה. "ועד הלשון עסק בחידושי מילים, תקנות הדקדוק, תיקוני שגיאות. האקדמיה היא קודם כל מוסד מחקר". ובכל זאת, היא גם מחדשת מילים, מתקנת שגיאות וכמובן מספקת מענה לפניות הציבור. עיקר עבודתה נעשה בידי ועדות מקצועיות, שממליצות על מונחים חדשים בתחומי הרפואה, שוק ההון, המשפטים וכו', הנדרשים לאישור מליאת האקדמיה. ממש החודש, למשל, אישרה המליאה את מילון הפרפרים, ובו 200 מונחים.

בתוך שגרת הפעילות הזאת, בר־אשר מנהיג שני פרויקטים מרכזיים. הראשון הוא יצירת המילון ההיסטורי של הלשון העברית, שעליו שוקדת האקדמיה זה שני עשורים. המילון נועד לממש את חזונו של פרופ' נ"ה טור־סיני, נשיא ועד הלשון, שב־1937 הציע "מפעל גדול של הכנת מילון אקדמי ללשוננו, לתקופותיה ולגלגולים שעברו עליה מראשית עקבותיה בהיסטוריה ועד היום". כבר עתה אתר האקדמיה מציע 11 מיליון מילים שהן חלק מהמפעל הזה, ואפשר לעקוב אחרי קורותיהן באלפי השנים האחרונות. "גם עבודת המינוח שלנו ניזונה ממפעל המילון ההיסטורי: למשל, כאשר ביקשו מאיתנו מונח ל'קוּלֶר'; יש בעברית מיחם, אז אמרנו מיקר, אבל הנה מצאנו את המילה מיקר בתוספתא, כלומר היא קיימת מלפני 1,700 שנה, שם המיקר הוא קצת לא נעים — זה המקום ששמים בו את גופת הנפטר שלא תסריח עד הקבורה. אנשים חושבים שאת המילה מרדף חידש ירון לונדון, אבל היא מופיעה כמה פעמים במגילות קומראן. או כאשר חידשנו את המילה תשר לטיפ וגילינו שבעצם המילה נמצאת בפיוט יותר מחמש פעמים. כלומר אנחנו תמיד בודקים, ובמיוחד אנחנו רוצים להחזיר לחיים מילים שנפלטו, אם הן מוצלחות ואם הן מתבקשות באמת".

הפרויקט השני שמוביל בר־אשר הוא הקמת מנווה האקדמיה ללשון העברית. הוא עצמו חידש את המילה מנווה, על משקל מצפה למשל, וכתחליף לקמפוס, קריה או מעון. המנווה, בקריית הלאום בירושלים, נועד להיות נדבך נוסף בהנגשת האקדמיה לקהל הרחב, ויכלול יחידה גדולה לפניות הציבור, מרכז מידע ומוזיאון אינטראקטיבי לתולדות הלשון העברית. בר־אשר, נמרץ ונלהב, שואף לחנוך את המבנה הראשון עוד בקדנציה הנוכחית שלו.

איך אתה מסביר את העובדה שגם ישראלים משכילים מאוד, כאלה השולטים בעברית, מדברים בשגיאות? למשל, כשהוגים לא נכון את אותיות השימוש ובעיקר את ו' החיבור?

"תהליכי פישוט. ve יותר נפוץ מ־u, ולכן הדובר משליט את הצורה הרווחת. כשלימדו דקדוק היה אפשר לשמוע הרבה מאוד אנשים אומרים 'וּבית', אבל כיום כמעט שאין מלמדים דקדוק. וברגע שאין מלמדים עוד דקדוק, אז יש נטייה ברורה שצורה אחת משפיעה על צורה שנייה; כך, כיום רוב הדוברים אומרים מֵפיל ולא מַפיל ויש כאלה שאומרים מָביא. אבל אני אומר דבר אחד: אסור להתערב בעברית המדוברת. מה שאני מצר עליו הוא שמדפיסים שירים בניקוד משובש, או שכותבים עברית בצורה כל כך משובשת. בלשון הדיבור יש דברים נפלאים, נוצרו דברים מאוד מעניינים, למשל זמן דקדוקי חדש: כל האיחולים מתחילים ב'ש' — 'שתצליחי', 'שתמותי', 'שכה יהיה לי טוב'. המבנה הזה התגבש ומשמש עד היום".

במקביל להמצאות לשון הדיבור, האקדמיה כמובן אמונה על חידוש מילים - כמה עשרות מילים כלליות בשנה ועוד מאות מונחים מקצועיים. המילים האחרונות שאושרו לשימוש כללי היו, בין השאר, טיסת־חסך (low cost), ניזוּם (פירסינג) ויוצר מחולות (כוריאוגרף). בר־אשר מודע לכך שחלק מהמילים החדשות יישארו רק ברשומות: "כשהמצאנו את מילה יעפת לג'ט לג חבר האקדמיה אהרן מגד התפעל מהמילה ואמר: 'זו מילה נפלאה, מציינת את התעופה ואת העייפות, מילה נהדרת', אבל אני אמרתי לו: 'המילה הזו תנחת בתשבצים, ואולי ישתמשו בה בודדים, שימוש לעגני'". עם זאת, הוא מתגאה בשיעור גבוה של מילים שנקלטות, יותר מ־50% - בדומה לנעשה בפינלנד, שם מתרגמים כל מונח לועזי.

איך מחליטים אילו מילים כדאי לעברת?

"בודקים עד כמה המילה הלועזית נפוצה. אם היא נפוצה, יש בהחלט צורך למצוא לה מינוח עברי. המילה סנקציה, לדוגמה, היתה נפוצה מאוד, וכשחידשנו את המילה עיצומים ידענו שהיא תתקבל. אבל צריך גם לשאול אם החידוש לא נעשה מאוחר מדי. בשנים האחרונות כשאנחנו מחדשים אנחנו משתמשים באתר האקדמיה ופונים לאנשים, ואלפי אנשים מגיבים ומשתתפים".

כדוגמאות למילים שלא נמצא צורך לעברת הוא מציין כמובן את טלפון, רדיו וטלוויזיה. "כשרופא כתב לי מכתב יפה מאוד ורצה שלאיידס נקרא פַּנֶּמֶת, אמרתי לו: 'אסור לבזבז את המילה פנמת על איידס, יותר טוב שתמצא תרופה לאיידס'. או למשל קרוואן - היו כמה הצעות יפות בעברית, אבל אמרתי מה יקרה אם נכשיר את המילה קרוואן? את 'ג'אנק פוד' הציע אורי סלע לפני 25 שנה לתרגם ל'זלולת' והחלטנו שלא, אבל לאחרונה הכשרנו את המילה הזו כי הרבה אנשים ביקשו שהג'אנק פוד יקבל מילה בעברית. יש במילה הזו דבר יפה מאוד - היא נגזרת מהשורש זלל במשקל של פסולת, מילים שמציינות דבר פגום. ושאלו אותי איך לתרגם פייסבוק; אמרתי לא לתרגם, אין שום סיבה. אנחנו בסך הכל גם אנשי העולם הגדול, וצריכים לשאת על הכתפיים גם את המציאות הבינלאומית".

לפני יותר משנה התהליך הפתוח של חידוש מילים חולל דרמה תקשורתית קטנה, כשהודעה של האקדמיה דיברה על החלפת המילה פריפריה במילה שׁוּלָה, והשרה מירי רגב יצאה נגד המוסד ודרשה לפסול את המילה בגלל "פטרונות והנצחה פסולה של הקיפוח". "הגיאוגרפים התעקשו לקרוא לפריפריה שולה, ואנחנו התנגדנו", מסביר בר־אשר. "המילה שולה קשורה בשוליים, את לא יכולה להגדיר אנשים במונח שהוא בעל עוצמה סוציולוגית חזקה מאוד. היתה תקלה מצד אחת העובדות באקדמיה, היא התנצלה שהיא לא הדגישה שזה המונח של הגיאוגרפים ואני הודעתי מיד שאנחנו מתנגדים". הוא הוריד את הדיון במילה מסדר היום, כי "כשיש סופה נותנים לה לעבור, וקביעת המונח העברי יכולה לחכות. לאחרונה עשינו משאל, קיבלנו מאות הצעות, ונדון בהן לאחר סוכות".