למה לשלם על שחקן כדורגל 100 מיליון יורו? כי זה הגיוני

מאז שיא העברות רוסק על ידי פריז סן ז'רמן, שרכשה את ניימאר ב־222 מיליון יורו ואת קיליאן מבאפה ב־135 מיליון יורו. בנוסף, ברצלונה רכשה את פיליפה קוטיניו מליברפול ב־120 מיליון יורו ואת עוסמאן דמבלה ב־105 מיליון יורו. כמו כן, כריסטיאנו רונאלדו בן ה־33 עבר ליובנטוס ב־105 מיליון יורו הקיץ, וליברפול בעצמה רכשה את הבלם היקר בכל הזמנים - וירג'יל ואן דייק (84.5 מיליון יורו), ולפני כמה שבועות את השוער היקר בכל הזמנים - אליסון בקר (62.5 מיליון יורו), ומאז השיא נשבר על ידי צ'לסי, שהוציאה סכום של 80 מיליון יורו על קפה אריסבלאגה.

ניימאר. היקר ביותר אי פעם צילום: איי אף פי

כשהקיץ עיתונאים הזכירו לקלופ את ההבטחה שלו לפרוש מהמשחק אם יוציא כל כך הרבה כסף על שחקן אחד, הגרמני המחויך ענה: "זו הבעיה בימינו, כל בולשיט שאתה אומר אף אחד לא שוכח. מנגד, זה עדיין קצת אמת. אני לא הצלחתי לדמיין עולם כזה שישתנה ככה בשנתיים".

אבל זה העולם וככה הוא משתנה. וזה לא הזוי בכלל לשלם 50 מיליון יורו או אפילו 100 מיליון יורו על שחקן אחד כי יש בזה היגיון כלכלי, ניהולי, פיננסי, ובסופו של דבר, גם מקצועי. אז למה זה "הגיוני" לשלם סכומים כאלו על שחקנים? הנה הסיבות.

1. זה הופך ל"כסף קטן"

כשמסתכלים על האינפלציה במחירי שחקנים בליגה, המחיר הממוצע לשחקן עלה פי 20 מאז 1992 אך גם הכנסות הקבוצות עלו ביותר מפי 20. ב־1992 סקיי ניוז רכשה את זכויות השידור של הפרמיירליג בסכום היסטורי של 192 מיליון ליש"ט לחמש שנים. הכסף הגדול הוביל להוצאות מופרזות.

ב־1992, כשמנצ'סטר יונייטד רכשה את רוי קין מנוטינגהאם פורסט ב־3.75 מיליון ליש"ט, היא היתה גוף כלכלי שמכניס 14 מיליון ליש"ט. כלומר הקבוצה התחייבה להקצות כ־26% מההכנסות שלה לרכישת שחקן אחד. אם היתה מוציאה 26% מהכנסותיה היום על שחקן אחד, הוא היה עולה 137 מיליון ליש"ט. כך שכשליברפול - עם הכנסה של 364 מיליון ליש"ט - רוכשת שחקן ב־67 מיליון ליש"ט, היא בעצם משלמת רק 18% מההכנסות שלה על שחקן. וההוצאה הזו, 67 מיליון ליש"ט על שחקן שעשוי לשחק במדיה עשור, עשויה להיראות משתלמת עוד יותר כאשר מכניסים לתוך החישוב את צפי ההכנסות.

ליברפול צפויה להפוך לקבוצה שמכניסה יותר מחצי מיליארד ליש"ט בשנתיים הקרובות. השווי שלה צמח ב־30% בשנה האחרונה (פי שניים יותר מהממוצע של 20 המועדונים בעלי השווי הגבוה ביותר ) והיא צפויה להמשיך בצמיחה. כשאליסון בקר יהיה בן 30, גיל שיא לשוערים, ההשקעה בו תהיה שוות ערך לכ־10% מההכנסות השנתיות של ליברפול. אם לא ימכרו אותו ברווח עד אז, הנכס הזה - אחד השוערים הטובים בעולם - עשוי להיראות כמו "גניבת המאה".

2. מסתדר חשבונאית

ב־2010 אופ"א הציגה את הפייר פליי הפיננסי. מדובר על סט חוקים מסובך שבעיקרון אמור לגרום לקבוצות לחיות על פי יכולותיהן הטבעיות ולמנוע מקבוצות להכניס את עצמן לצרות פיננסיות על ידי הוצאות יתר על רכישת שחקנים ותשלום משכורותיהם. המטרה של הפייר פליי הפיננסי היתה לצמצם את החובות בכדורגל האירופי, לצמצם את ההפסדים ולהפוך את הכדורגל לעסק בר־קיימא.

עם זאת, בגלל עניינים משפטיים וערעורים של כמה קבוצות וסוכנים, העונשים רוככו. בנוסף, קבוצות יכולות להציג תוכנית כלכלית "סבירה", וזה יעניק להן את הרישיון להשקיע ברכש ומשכורות ולהפסיד כסף רב. בעלים שמבטיחים להעביר כסף מכיסם כדי לכסות הפסדים בצורת רכישת מניות בקבוצה ולא בצורת הלוואת בעלים - גם כן מקבלים הנחות בפייר פליי הפיננסי. המשמעות היא שאין כאן שום "פייר פליי". קבוצה עם בעלים עשירים או עם מדינה מאחוריהם (נניח קטאר או אבו דאבי) יכולה להוציא כמה שהיא רוצה ולכסות את ההפסדים בצורות כאלו ואחרות. איך בכל זאת מצליחים להשיג איזון למראית עין כדי לעמוד בתנאי הפייר פליי?

זה נקרא Player Amortisation, או "פחת". זה עניין חשבונאי לחלוטין. בדרך כלל מתייחסים לרכישה ומכירה כגוש אחד. כלומר, אם שחקן נרכש ב־10 מיליון יורו ואז נמכר ב־15 מיליון יורו, אז הקבוצה הרוויחה עליו 5 מיליון יורו. או אם קבוצה רוכשת שחקנים ב־100 מיליון יורו ומוכרת שחקנים ב־80 מיליון יורו, אז ה־Net Spend - ההוצאה נטו - שלה עומדת על 20 מיליון יורו. זה נכון בעיקרון, אבל בעולם חשבונאי, שהוא העולם שבו פועל הפייר פליי הפיננסי, זה לא עובד ככה.

איך זה כן עובד? אם שחקן חותם עבור 50 מיליון יורו ומקבל שכר שנתי של 10 מיליון יורו בחוזה לחמש שנים, אז רואה החשבון של הקבוצה מחלק את הסכום שהקבוצה משלמת עליו לאורך החוזה שלו. כלומר 20 מיליון יורו בשנה (50 לחלק לחמש פלוס השכר של 10 מיליון יורו).

לזה ניתן להוסיף את התרגיל הבא: כל כסף ממכירת שחקן נכנס למועדון כ"תשלום אחד" – אפילו אם אינו מגיע בתשלום אחד. כלומר, אם קבוצה מוכרת שחקן אחר ב־20 מיליון יורו, היא בעצם מוחקת את העלות לעונה על השחקן שחתם. ככה בעצם אפשר להראות רווח בעונה שמוציאים שבה סכומים גבוהים בשוק העברות השחקנים. וזה הופך למשתלם גם במקרה של "הפסד".

3. השוק מסתמך הרבה יותר על הדאטה

סטפן שימאנסקי, חוקר הכדורגל המוביל בעולם מאוניברסיטת מישיגן, בדק אם מועדונים רוכשים שחקנים שהצטיינו נגדם במשחקים. זו תופעה מוכרת בכדורגל. שחקן מצטיין מול קבוצה מסוימת ובשנה אחרי הוא נרכש על ידיה. שיאמנסקי, ביחד עם כריסטיאן דויטשר מאוניברסיטת בילפלד בגרמניה, בדקו את הציונים במגזין "קיקר" של 70 אלף שחקנים ששיחקו בבונדסליגה הגרמנית בין 2005 ל־2015. הם יצרו ממוצע לכל שחקן והשוו את הציון הממוצע שלו לציון הגבוה ביותר שלו. מה שהם גילו זה שעד 2010 קבוצות אכן רכשו שחקנים שהצטיינו מולן, אפילו אם היה מדובר בשחקן שלא הצטיין באף משחק אחר. מ־2010 המגמה הזו השתנתה. אז מה קרה? לאורך ההיסטוריה סקאוטים הסתמכו על העיניים שלהם ועל שמועות. העיניים יכולות לבלבל מאוד. למשל, שחקנים בלונדינים נוטים לקבל יותר המלצות מסקאוטים. הצבע הנדיר של השיער, באופן יחסי, תופס את עיניהם והם מתמקדים בשחקן הבלונדיני.

בענפים אחרים נלחמים ב"נטיות של העין" כבר שנים. בילי בין, הג'נרל מנג'ר של אוקלנד אייז וגיבור הספר "מאניבול", שהראה איך קבוצת הבייסבול עם התקציב הקטן ביותר נהפכה לקבוצת הבייסבול הטובה ביותר על ידי ניצול התנהגויות של השוק, הדריך נגד המלצות סקאוטים שפספסו שחקנים שלא "נראו טוב", היו שמנמנים מדי או זרקו מוזר את הכדור. כשגייס שחקנים, עשה זאת אך ורק על סמך הסטטיסטיקות והנתונים. בזמן שבין העביר את הבייסבול מהפכת נתונים, בכדורגל עדיין הסתמכו על המלצות סקאוטים וסוכנים, דרישות של מאמנים שראו מישהו מצטיין נגדם ורצו אותו אצלם בקבוצה ואפילו על שמועות.

מ־2010, בזכות כניסה עמוקה יותר של הכדורגל לעולם הביג דאטה, כבר לא סומכים על עיני הסקאוטים בלבד. לסקאוטים היום יש גישה לכמויות אדירות של דאטה ותוכנות וידיאו מרחבי העולם. קבוצות עוקבות אחר שחקנים במשך מאות משחקים וכמה שנים לפני שהן מחליטות להוציא עליהם כסף. חברות ענק נכנסו לתחום ומסייעות למועדונים לנתח את הנתונים בצורה המדעית ביותר. ב־2012, למשל, ארסנל רכשה את חברת האנליטיקס StatDNA כדי שתסייע להביא רכש. באיירן מינכן ומנצ'סטר סיטי משתמשות בשירותים של SAP הגרמנית כדי למצוא את הנתונים שיהפכו את הרכישה של שחקנים ליעילה יותר, וחברות סטטיסטיקה כמו Opta מנגישות מידע גם לקבוצות בליגות הנמוכות ביותר.

"אנחנו רואים שיש המון קבוצות שמשתמשות בדאטה שלנו כדי להתייעל", אומר דנקן אלכסנדר מ־Opta. "לסטר סיטי עשתה שירות טוב לתנועה לשימוש בסטטיסטיקה בכדורגל כשזכתה באליפות אנגליה ב־2016 עם קבוצה שנבנתה רבות על מציאת שחקנים מתאימים לפי דאטה. ליברפול עושה המון דברים טובים בשוק ההעברות כשהיא מסתמכת בעיקר על דאטה. מנצ'סטר סיטי וצ'לסי לוקחות מאיתנו המון דאטה ומנתחות את זה בעצמן. מועדונים שלא עושים את הניתוחים הנכונים או לא עושים אותם כלל, ירכשו שחקן בהמון כסף ורק אחרי שהוא אצלם יבינו שהוא לא מתאים להם. שווה להשקיע בניתוח דאטה".

התוצאה של זה לפי רפאלה פולי, גוף מחקר הכדורגל הגדול ביותר באירופה, CIES Football Observatory, היא שוק רציונלי ביותר. "מעט מההעברות הגדולות נראות לנו משונות מבחינה כספית", אומר פולי. "ב־CIES אנחנו מחשבים את מחיר השחקנים, את מה שהמועדונים מייצרים, את מה שהשחקנים מעניקים למועדונים — הכל לפי הכלים בשוק — ורואים שהמחירים סבירים בהחלט".

4. לא רק המאמן

בעבר, כאשר מאמן היה רוצה שחקן, הוא היה עושה את רוב הפעולות כדי להביאו. עוקב אחריו במשחקים, מדבר עם סוכנו, מחתים את השחקן על חוזה ומכניס אותו לקבוצה. שיטת רכש כזו הובילה ללא מעט עיוותים. מאמנים "התעקשו" על שחקנים שלהם וכשעזבו את המועדון, הותירו "נכסים" שלהם בידי מאמנים שלא בחרו בהם. כל ההליך היה לא יעיל. כיום, לפי ברדפורד גריפית' מסקאוט7, חברת סקאוטינג בינלאומית, "לכל מועדון יש צוות סקאוטינג ויש הליך ברור הרבה יותר לרכש". לפי גריפית', "מה שיקרה בהתחלת התהליך זה שהמועדון יודיע להם שהוא צריך שחקן בעמדה מסוימת. אנחנו נכנסים לתמונה כאן, עם הכלי המאוד חזק שלנו. הסקאוטים יגידו לנו אילו תכונות הם מחפשים בשחקן, ואנחנו נגיש רשימה של שחקנים שיש להם התכונות הללו. כאן מתחילה העבודה שלהם. הם יצטרכו לבדוק את הרשימה הזו, ולבצע בדיקת נאותות מקיפה ויסודית לפני שמשקיעים ברכישת שחקן".

5. למה יורגן קלופ בכל זאת צודק

בסופו של דבר, יורגן קלופ צודק כשהוא אומר ש"המשחק קשור לאיך משחקים אותו ביחד. הוא לא עניין של שחקנים ב־100 מיליון ליש"ט". בן דרוויין, אנליסט ספורט, חקר 30 עונות של ענפי ספורט שונים וגילה קורלציה ברורה בין הגיבוש הקבוצתי להצלחה בליגה. לפיו, קבוצה צריכה שלוש שנים יחדיו כדי להיות בעלת גיבוש מספק לזכייה בליגה.

ארגוני הכדורגל הרבה יותר חכמים כיום בשילוב שחקנים בקבוצה, ומעניקים להם סיוע ברילוקיישן (סיוע במציאת דירה, איתור גן לילד, חיבור בת הזוג לבנות הזוג של השחקנים האחרים) ובשילוב הטכני־טקטי בקבוצה.

עם ההבנה הזו מגיעה גם ההבנה שעדיף לרכוש שחקן אחד איכותי שבדקת, חקרת, הבנת שהוא השחקן המתאים - ב־60, 80, 100 מיליון יורו, מלרכוש 4-3 שחקנים באותם סכומים. עדיף להשקיע יותר בפחות כי זה משתלם יותר מקצועית.

אדידס ונייקי המרוויחות העיקריות

הקופון של המרצ'נדייז

אף קבוצת כדורגל מעולם לא הצליחה להחזיר לעצמה את דמי ההעברה על שחקן באופן ישיר ממכירת חולצות רפליקה שלו. על פי הנהוג בתעשייה, אדידס, נייקי, פומה ויצרניות חולצות אחרות מרוויחות בין 85% ל–90% מכלל ההכנסות ממכירת חולצות. עם זאת, ישנן כמה יוצאות מהכלל, כמו באיירן מינכן שהיא בבעלות חלקית של אדידס עשויה לקבל נתח גדול יותר מההכנסות (או נאפולי שלא מקבלת כסף מנותנת החסות אך מקבלת את כל ההכנסות מהמרצ'נדייז). בנוסף, לאחר שנמכר מספר רב של חולצות, חלוקת ההכנסות על המכירות הנוספות נוטה יותר לטובת המועדון. אך אלו הם היוצאים מהכלל.

לדוגמה, למנצ'סטר יונייטד יש הסכם אספקת מדים לעשר שנים עם אדידס בשווי 750 מיליון ליש"ט. זוהי אחת מעסקאות המדים היקרות בהיסטוריה של הכדורגל (מאחורי ההסכם של ברצלונה עם נייקי והחוזה החדש של ריאל מדריד עם אדידס, שעוד לא פורסם באופן רשמי).

אולם, הסיבה העיקרית שבגללה אדידס משלמת למנצ'סטר יונייטד 75 מיליון ליש"ט בשנה, אינה רק כדי שהלוגו שלה יתנוסס בקטן על המדים ולשימוש בקבוצה לצורכי שיווק. השיוך של אדידס עם אחת מקבוצות הכדורגל המובילות כמובן שעוזר לחברה להשתלט על נתח שוק בשווקים המתעוררים ומחזק את נוכחותה בשווקים המפותחים. אולם עבור הספקים, עסקאות מדים הן עסקאות רישוי, ושם טמון השווי האמיתי לאדידס.