הסופר א.ב. יהושע: "שוויון הוא הדבר החשוב ביותר"

גיבור "המנהרה", הספר החדש והמצוין של א.ב. יהושע, הוא צבי לוריא, מהנדס דרכים בגמלאות, שכבר בעמוד הראשון של הספר מתגלה אצלו שיטיון קל. כתם זעיר אך מאיים שנראה בסריקת המוח שלו ומבשר על ראשיתה של דמנציה. כמה עמודים אחר כך, אותו לוריא קונה בטעות פעמיים עגבניות, פעם בסופרמרקט ופעם בשוק, ובלית ברירה, כדי לא לזרוק, מכין מהן שקשוקה ענקית. השקשוקה הזאת נאכלת על ידי בני המשפחה ואורחים לאורך ימים רבים, עדות קולינרית לשקשוקה במוחו של הגיבור, שהבלבול אחז בו וכבר לא ירפה.

אבל השקשוקה הזאת, סבור יהושע, היא גם משל למצבנו. לערבוב הבלתי ניתן להפרדה של שני לאומים, ישראלי ופלסטיני. לדעתו של יהושע, חייבים להתרגל למחשבה שאת השקשוקה הזאת כבר לא נוכל להפריד מחדש למרכיביה. "חמישים שנה משנות חיי, מאז 67', אני לוחם יחד עם לובה אליאב ואחרים למען הפתרון של שתי מדינות לשני עמים, עד שזה הפך כמעט לקונצנזוס", הוא אומר בשיחה על במת כנס "כלכליסט". "אבל היום אנחנו משלים את עצמנו, כי זה בלתי אפשרי. וכשזה בלתי אפשרי אנחנו יכולים לפתור את עצמנו באמירה של יבוא מישהו ויכריח אותנו להיפרד', או לעמוד מול המציאות ולחפש פתרון אחר. אני לא רציתי את השטחים, אבל אם נתקענו איתם. יש בשטחים 500 אלף מתנחלים, ולעקור אותם יהיה בלתי אפשרי. מצד שני, גם לבנות מדינה מ'שקשוקה', חתיכות חתיכות, גם הפלסטינים לא יסכימו. אנחנו כבר מדינה אחת. לכן אני אומר שצריך לחשוב איך להכיל את הפלסטינים, שהיום אנחנו כובשים אותם והם נמצאים במשטר של אפרטהייד, ולהכניס אותם למערכת. הרי האפרטהיד הזה ירעיל גם את מדינת ישראל. לא ייתכן שבצד אחד יהיה אפרטהיד, וכמה קילומטרים משם תתקיים דמוקרטיה אמיתית".

אמיר זיו וא.ב יהושע בכנס “כלכליסט” צילום: עמית שעל

ההבנה הזאת של יהושע, שהמארג הישראלי־פלסטיני בלתי ניתן להתרה, מוצאת ביטוי נרחב ברומן "המנהרה". כך למשל גיבור הספר, לוריא, נקלע במהלך הרפתקאותיו לגבעה מבודדת בלב מכתש רמון, שעל פסגתה הוא פוגש באופן כמעט סוריאליסטי שלושה שוהים בלי זהות. פלסטינים שאיבדו את עולמם בכפר שבו חיו ליד ג'נין, והם מנועים מלמצוא לעצמם זהות חדשה בישראל. שלושה שב"זים, כך הם מכונים בספר, שתלויים באוויר עד שיוכרע גורלם. המנהרה, שהפכה לשם הספר, היא מנהרה כמעט סימבולית שמבקש הגיבור לחצוב בתחתית הגבעה. אם יצליח, הכביש שמתוכנן לעבור שם לא יחייב את פיצוץ הגבעה, ושלושת השב"זים יוכלו לשרוד. בינתיים.

"צריך למצוא פתרון אחר, שאינו ניסיון לכונן שתי מדינות", אומר יהושע. "השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו כעת היא האם יש לנו יכולת לעכל את הפלסטינים שהיום אנחנו כובשים אותם, והם נמצאים תחת משטר אפרטהייד כזה או אחר ואין להם זכויות. האם יש לנו אפשרות להכיל אותם? צריך לבחון איך אנחנו נכנסים לתהליך של הכלה, כמו שעשינו עם הערבים הפלסטינים הישראלים. צריך לחשוב איך להכניס אותם לתוך המערכת. זה תהליך מסובך וקשה, והפלסטינים עצמם קשים. אבל אין ברירה".

כשהשכל נתקע, הנפש יכולה לפרוץ

בבית חולים במרכז הארץ, שמככב בספרו של יהושע, פוגש לוריא צעיר פלסטיני מכפר ליד קבטיה, שתרם כליה לבן דודו הישראלי מטורען שבגליל. אם תרצו עוד המחשה לערבוב הגופני ממש בין הצדדים משני עברי הקו הירוק המיטשטש. ועל גג אותו בית חולים מתאר המחבר את מה שרואות עיניו של לוריא כשהוא והצעיר הפלסיטני משקיפים מזרחה: "גבעות רכות, הרים מיוערים, גגות אדומים של מתנחלים, קוביות מגובבות של כפרים ועיירות שמפציעים מתוכם צריחים וכיפות של מסגדים. ושמש חורף נעימה מחפה על הנוף בכיפת זוֹהב כחולה, ואד אוורירי ורדרד מחתל את הפסטורליה במיקשת שלווה אחת שלעולם לא יהיה ניתן לחלק אותה..."

"בספר אני מתאר בית חולים, שהוא מקום שבו מתקיים המגע הכי עמוק בין יהודים ובין פלסטינים. אנחנו מטפלים בהם והם בנו, וכולם חיים עם זה בשלום. הנושא של החולי הוא סמל הספר הזה. מצד אחד ייאוש, מצד אחר תקווה".

א.ב יהושע. “הנושא של החולי הוא סמל הספר הזה: מצד אחד ייאוש, מצד שני תקווה” צילום: יונתן בלום

איפה התקווה בדיוק?

"הספר 'המנהרה' מתחיל בגילוי השיטיון אצל לוריא. הרופא, שמדווח לו על הגילוי, תובע ממנו להיאבק במחלה. לוריא שואל מיד איך הוא יכול להיאבק בכתם שהתגלה במוחו, ואז נאמר המשפט שמלווה את הספר: 'הנפש נגד המוח'. הפתרון יכול לבוא מהנפש דווקא. אני אומר את זה מכיוון שאנחנו עוסקים הרבה בשכל. אנחנו מנסים להיות רציונליים כל הזמן. אבל ברמה מסוימת ישנן בעיות שהשכל לא יוכל לפתור, וצריך לפתור אותן עם נפש, או לפחות להיאבק בהן עם הנפש. זה חלק מהתהליך שאותו עובר לוריא. כמו לכל מחלה, גם בדמנציה יש עליות וירידות, פעם ככה ופעם ככה. ובסופו של דבר העניין הוא של הפתיחה של הנפש והכוחות שלה. אני מעמיד את זה כך שהרגש והנפש יכול לפרוץ מקומות שנראה היה לנו שבלתי אפשרי לפרוץ אליהם".

אני כבר לא אפרוץ, אז הגיבור פורץ

אתה מדבר על ההכלה של הערבים הישראלים כמודל מוצלח, כשבמהלך 70 שנה נבניתה עמם שותפות חשדנית, אך יציבה שעמדה בהרבה מבחנים.

"מערכת היחסים שלהם עם מדינת ישראל טובה והיא שרדה מבחנים קשים. גם כשהאינתיפאדה השתוללה והיתה אש תופת, יכולת ללכת בכפרים שלהם שמרוחקים קילומטרים ספורים משם בחופשיות, וכמעט לא יצאו מהם פיגועים. לפי סקר שעשו, מרביתם גאים להיות ישראלים. הסיפור של ערביי ישראל הוא סיפור של הצלחה בכל קנה מידה".

אתה חולם על הכלה גם של פלסטינים לפי המודל הזה, אבל יכול להיות שהמשלה מכוונת דווקא לפירוק גם של היחסים שנבנו עם הערבים הישראלים. רק לפני חודש חוקק חוק הלאום...

"זה נורא. מה שקורה עכשיו לא יסולח. לפי כל קנה מידה עולמי, אם היה מישהו בוחן את מערכת היחסים שהתפתחה כאן, הוא היה נותן לשני הצדדים ציון גבוה מאוד. ועכשיו מערערים את זה".

אחרי 50 שנה של מאבק שלא צלח, אתה אופטימי כשאתה מסתכל עשור קדימה?

"אני חושב שגם הפלסטינים ויתרו וגם הם אשמים בכך שטרפדו מהלכים. אבל אני יודע דבר אחד: מה שצריכים לעשות היום זה שוויון. שוויון הוא הדבר החשוב ביותר. כשבחורה פלסטינית שנותנת סטירה לחייל נשלחת לבית דין צבאי, ואילו מתנחל שנותן סטירה לחייל נשלח לבית משפט אזרחי, אין שוויון. ברגע שיהיה שוויון תהיה מערכת אחרת של יחסים".

ובחזרה קצרה לספר, מאיפה צמח הגיבור, מהנדס דרכים, שלאורך כל העלילה נאבק בצורך לפוצץ גבעה בלב מכתש רמון?

"הניצוץ היו העבודות שעשו בשנים האחרונות בשער הגיא, ההרחבה של הכביש והמנהרות מתחת לקסטל. אני הייתי בירושלים בזמן המצור, ותמיד שאלנו את עצמנו האם שער הגיא ייפרץ - והוא לא נפרץ. היה צריך להגיע את העיר בדרכים עוקפות. עכשיו הוא נפרץ, וחשבתי לעצמי שאילו יכולתי לבחור לעצמי מקצוע, הייתי בוחר להיות מהנדס דרכים שפורץ כבישים וחוצב מנהרות. מכיוון שאני כבר לא יכול להיות כזה, פשוט בחרתי לי גיבור שזה מה שהוא עושה".