הסרט "שרוכים": אבא גנוב 4
הסרט של הבמאי ינקול גולדווסר הוא סרט קטן בעל מראה מיושן, אבל הוא גם שובה לב, אנושי וחינני
09:0103.09.18
בשנות השבעים המוקדמות היה לבמאים ישראלים חלום: לביים סרט צ’כי. תקראו ראיונות עם במאים וביקורות קולנוע מאז ותגלו כמה פעמים ניסו להשוות סרטים ישראליים לסרטים צ’כיים.
מה פשר החלום הזה? הקולנוע הצ’כי של סוף שנות השישים היה דל תקציב, דובר בשפה זרה שמעטים בעולם דיברו, והוא נוצר בקונטקסט פוליטי מסוכסך, ובכל זאת היה בו משהו אנושי ומחמם לב שהפך אותו להצלחה עולמית. סרטים ובמאים צ’כים זכו לפרסום ולהצלחה. בישראל ראו שאפשר לעשות סרטים מצליחים במעט מאוד כסף, ורצו גם. ובכן, ברכות לינקול גולדווסר שב”שרוכים”, סרטו החדש תוצרת 2018, הצליח סוף סוף לגרום לסרט ישראלי להיראות כמו סרט צ’כי מ־1971.
האב המבולגן מול הבן הפדנט
מכירים את הסרטים המזרח אירופיים האלה שבהם גבר מבוגר ונרגן נאלץ לחיות עם ילד קטן שממיס את ליבו? אז “שרוכים” הוא הסרט הזה. אלא שהילד הקטן הוא בעצם גבר בן 38 שסובל מפיגור שכלי (או במילותיה של הדמות: “אני לא מפגר, אני בעל צרכים מיוחדים”). דבל’ה גליקמן, שהפך בהפתעה גמורה לאחד השחקנים הכי מרגשים בארץ, מגלם בעל מוסך שבמשך שנים התעלם מקיומו של בנו, שנולד עם פיגור (בגילומו של נבו קמחי).
מימין: דבל’ה גליקמן ונבו קמחי צילום: ורד אדיר כעת, אחרי שנים של ניכור, ואחרי מות האם, הוא צריך להכניס את הבן לביתו באופן זמני, עד שיימצא לו סידור באכסניה לבעלי צרכים מיוחדים. בתקופה הזאת השניים הופכים לרימייק של “הזוג המוזר”: האב המבולגן והברדקיסט מול הבן שאוהב סדר וניקיון, האב הכעוס והלחוץ מול הבן שתמיד שמח, האב המיזנתרופ מול הבן אוהב האדם.
תפנית מיותרת במערכה האחרונה
“שרוכים”, על פי תסריט מאת חיים מרין, הוא סרט דל תקציב מאוד שצולם בניגוד לכל היגיון ב־17 יום בלבד. מבחינה קולנועית הוא מיושן מאוד, טלוויזיוני, כמו סרט שצנח אל מסכי הקולנוע משנות השמונים. כל מרכיביו, התוכניים והצורניים, הם ההפך הגמור ממה שאני מחפש בקולנוע. ובכל זאת, הוא שבה את ליבי. יש בו משהו לבבי וחינני, איזו אנושיות פשוטה, שהרגשתי כלפיה סימפתיה גדולה.
חלק גדול מהחינניות הזו טמון במפגש שבין גליקמן וקמחי. קמחי הוא גונב ההצגה בסרט: אחרי שנים שהוא היה שחקן משנה, כזה שרואים אותו בתפקידים קטנים בהמון סרטים, הוא סוף סוף מקבל הזדמנות להוביל סרט שלם על כתפיו.
גולדווסר, שחתום על הסרטים “מתחת לאף”, “אבא גנוב” ו”מעבר לים”, הוא בעצמו אב לבן מבוגר בעל צרכים מיוחדים, ואולי הכנות הזאת, תחושת ה”אמת דיברתי”, והטון היחסית קליל והומוריסטי של רוב הסרט, הם שגורמים לדינמיקה בין שני הגיבורים להיראות אמיתית וטעונת רגשות סותרים ובעלי עוצמה. ולכן, דווקא בגלל כל החיבה שהסרט מעורר, עצוב שהמערכה האחרונה של הסרט לוקחת תפנית מיותרת לכיוון המלודרמה ולמעשה בוגדת לא רק בנימה של הסרט, אלא גם בדמויות, שמושלכות ביד גסה אל סיטואציה לא הוגנת. מוזר שגולדווסר, שהסיפור האישי שלו חיובי ומוערר השראה, הסכים לדרדר את סוף הסרט לכיוון כה נדוש, שחותר תחת כל מה שהצליח להשיג לפני כן.
