בתנועה: מעליי ומלפניי ומצדדיי

כשראינו לראשונה את הבית בלוריס, הוא נראה עצום, וילה של ממש עם רחבה גדולה בחזיתה. לא ייתכן שהדבר הזה נכנס בתקציב שלנו, חשבתי. וצדקתי. "מדובר רק בקומה התחתונה", אמר סוכן הנדל"ן. "ומה יש בעליונה?" שאלה אלישה. "שם יש… שכנים", הסביר.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"אין מצב", אמרה לי אלישה בעברית, "אפשר לעבור הלאה". ובכל זאת ירדנו לתת הצצה. זה היה הבית הכי טוב שראינו בצרפת ובכלל, ומיד ידענו שאנחנו צריכים לקנות אותו, אבל עניין השכנים בהחלט היה קאץ'. אין לנו בעיה עם תרנגולות שמנות או חתולות כושיות. כל חיינו גרנו בערים, מוקפים שכנים מכל העברים, אבל לחלוק וילה מבודדת על דרך כפרית שקטה עם עוד משפחה, זה אשכרה לשמוע אותם נוחרים, ולהיות מודעים תמידית לעוצמת נחירותינו אנו. ניאלץ להיות קשורים אליהם בכל נים של חיים. "אולי זה דווקא טוב", אמרתי לאלישה, "אין לנו פה משפחה, אין חברים, לפחות יהיו לנו שכנים".

פתאום הם הופיעו בשער החצר בהרכב חלקי, אב ושתי בנותיו הקטנות. הבנות החזיקו כל אחת בתפרחת לבנדר, שריד לאיזו פעילות עונתית בגן. האב ענד גורמט ואמר לנו שלום בעדינות רבה. תהיתי אם הוא ערבי.

איור: שמרית אלקנתי

החלטנו ללכת על הבית, ועד שתושלם העסקה התגוררנו בדירת airbnb בכפר שכן. שכנינו שם היו שקועים במריבה קולנית אינסופית, לפעמים שתויה. לא רק ביניהם הם רבו, אלא גם עם שכנים אחרים ועם כל עלובי החיים של פרובאנס. לילה אחד חילצנו את בנותיו של השכן, שנופף באגרופיו מול פרחחים ברחוב. הזמנו אותן לשחק עם עכו שלנו. הן עמדו במטבח נבוכות אבל נושמות לרווחה. נתנו להן אפרסקים להמתיק בהם את הרגע, והצטערנו שאין בידינו להמתיק שום דבר באמת.

עניין השכנים בלוריס הדאיג אותי. מה אנחנו יודעים על מי נפלנו שם? אבל הבית היה מוצלח מספיק כדי שנוותר על פרטיות, שנהמר כך על מערכת יחסים שתהיה כנראה מהמשמעותיות בחיינו. משפחה לא בוחרים, הזכרתי לעצמי, גם שכנים לא, ומה ענה התלמיד ההוא של רבן יוחנן בן זכאי, כשנשאל "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?" שכן טוב, אמר. נהיה שכנים טובים שלהם והכל יהיה בסדר, לפחות כל עוד הם אינם אלכוהוליסטים.

עלינו אל השכנים עם עוגה ביום המעבר וגילינו שהם לא ממש בני מהגרים, אבל הם כן צווארון כחול. יואן מתקן מזגנים ועושה עבודות אחרות ככלבויניק. לארה היא מזכירה רפואית. שניהם באו לכאן מפרברי פריז. לא היתה להם עוגה בשלוף להשיב בה על זאת שהבאנו, אז הם מילאו שקית בעגבניות ומסרו לנו. במפגש הבא הביאו בקבוק של תרכיז לימונדה.

כעבור כמה ימים, במפגש מקרי בחצר, סיפרתי ליואן ששגיתי בפירוק רהיט בחדר האמבטיה והכיור שם קרס מהקיר. למחרת הופיעה כל המשפחה בפתח ביתנו. יואן, חמוש בציוד שרברבים מלא ומקדחה אימתנית, עמל על תיקון הקיר הפגום. לארה מירקה את הכיור משרידי דבק ישן. הילדות שמרו על עכו. נתנו להם בקבוק של יין שהבאנו מהארץ, שזה קרח לאסקימוסים כמובן, אבל זה מה שהיה. לילדות נתנו אבטיח, הרי גם הן עזרו.

וזה לא נגמר בזה. היום הוא היה כאן ארבע שעות, פירק מהקירות שלוש הסקות, שעליהן ויתרנו, התקין מנורות, נסע איתי לחנות חומרי הבניין, לימד אותי היכן נמצאת המזבלה המקומית ואיך נרשמים להשתמש בה (כי יש כאן סדר. לא זורקים דברים סתם כך כמו רהיטים שבורים ואריזות קרטון של איקאה). שילמנו לו בכוח על חלק מהעבודה. מחר נהיה אצלם לברביקיו. אני כותב את הדברים האלה שבוע וחצי לתוך חיינו כאן. אולי הכל עוד יתהפך, אבל אולי לא, וההימור הצליח.

וטוב שההימור הצליח, כי מתברר שלא בחנו את הבית מכל צדדיו. שכנים יש לא רק מעליי, אלא גם מלפניי ומצדדיי. אשה מבוגרת שפגשתי מול הבית הציגה את עצמה כמאדאם פריזי, השכנה מאחור. ביתה צמוד לגב ביתנו, וביתנו היה פעם ביתה. מאדאם פריזי החזיקה אותי ברחוב בערך שעה וסיפרה לי הכל על אודות הבית, על בעלה שבנה אותו, על שורשיה הסיציליאניים והמלטזיים ועל ריבוא נכדיה וניניה. לא היה לי זמן בשבילה, אבל הרי אמר רבי יוסי לרבו: שכן טוב, שכן טוב.

"שמעתי שאתם יהודים", אמרה פתאום. "בעלי ואני חיינו בתוניס לפני שנים. היו לנו שכנים יהודים. עד עכשיו אני חושבת עליהם ותראה, עולות לי דמעות בעיניים. כמה אהבנו אותם, ואז הם עזבו".

"לישראל?"

"אני חושבת שכן, ואז באו שכנים מוסלמים. היינו עושים איתם ארוחות איפטר ברמדאן!"

נראה שגם מאדאם פריזי הקשיבה לרבי יוסי. תראו מה זה. הבית גדול מכפי שציפינו ואפילו גדול מכפי שנראה לעין. הוא שכונה. אני האדם ששילם על כיכר לחם וקיבל מאפייה. מחר נביא גם לה עוגה.