אודיסיאה לנצח: האירוע הקולנועי של השנה הוא שחזור של סרט מלפני 50 שנה

שנת 1968 היתה מעולה לסרטי מדע בדיוני ואימה: “כוכב הקופים”, “ברברלה”, “ליל המתים החיים” ו”תינוקה של רוזמרי”. אבל “2001: אודיסיאה בחלל” של סטנלי קובריק הוא יצירת המופת הגדולה של השנה ההיא. בימים אלה, במלאת 50 שנה לבכורת הסרט, מוקרן בסינמטקים עותק דיגיטלי חדש ומשופץ.

מי שמעולם לא ראה את הסרט, או מי שמעולם לא ראה את הסרט על מסך גדול ובאולם חשוך - זהו צו קריאה להתייצבות חובה מיידית. אסור לכם להפסיד את זה. מי שכבר ראה את “2001” בעבר, יודע שכל צפייה בסרט הזה על מסך גדול, בתנאי הקרנה אופטימליים (וכאן צריך לשבח את העובדה שהעותק החדש מכיל גם שדרוג מרשים של הסאונד), חושפת בו דברים נוספים, רבדים חדשים, ומוכיחה שגם 50 שנה אחרי צאתו, ו־17 שנים אחרי שחלפה השנה שהופיעה בכותרתו, הסרט הזה עדיין מקדים את זמנו.

“2001: אודיסיאה בחלל” הוקרן בבכורה עולמית בארה”ב ב־2 באפריל, בעיצומה של אחת התקופות הסוערות בתולדות אמריקה. שלושה ימים לפני כן הודיע הנשיא לינדון ג’ונסון שהוא לא ירוץ לקדנציה שנייה, במהלכה של השנה הקטלנית ביותר עבור חצי מיליון חיילי צבא ארה”ב בווייאטנם; יומיים אחר כך נרצח מרטין לותר קינג; חודשיים אחר כך נרצח רוברט קנדי. ובתוך כל זה, הפך סרטו של קובריק לאירוע הקולנועי הבולט והמדובר של השנה. קצת קשה להאמין כיום, אבל הסרט האיטי, הארוך והחידתי הזה היה שובר הקופות הגדול של אותה שנה. זה סרט שיש בו התרחשות אבל אין בו עלילה. זה סרט שיש בו מסע לקראת מטרה, אבל אין בו גיבורים. זהו, ללא ספק, שובר הקופות הכי אבסטרקטי בתולדות הקולנוע ההוליוודי המסחרי. ולכן, כיום כמו אז, כדאי לדעת: זהו סרט שדורש סבלנות ויכולת ריכוז. ועם זאת, זהו גם אחד הסרטים המרהיבים שאי פעם נראו על מסך הקולנוע, עם עיצוב תפאורה עתידני עוצר נשימה בקנה מידה עצום ממדים.

מתוך “2001: אודיסיאה בחלל”. שובר הקופות הכי אבסטרקטי בתולדות הוליווד

סרט המדע בדיוני העתידני הזה - שנפתח עם שלוש דקות של מוזיקה על רקע מסך שחור - מתחיל דווקא בעבר הרחוק. “שחר האדם”, נכתב בכותרת.

קבוצת קופים, טרום־אדם, מנהלת שגרה יומית. הם חיים בקהילה, מלקטים פירות, רבים על השליטה בנקודת המים, ואף נופלים טרף לנמר שתוקף אחד מהם. קובריק מבקש מהקהל להתבונן, קצת כמו חוקרי טבע או אסטרונומים. להביט בסיטואציות, שכמעט תמיד מצולמות מרחוק, מבלי לצפות שמשהו דרמטי יקרה. הסרט מבקש את סבלנותנו ואת יכולת ההתבוננות והסקרנות שלנו. הוא לא מאכיל את צופיו בכפית, אלא מבקש מהם לחפש בעצמם את מה שקורה בתוך הפריים הקולנועי הענק.

בסופו של דבר אכן קורה דבר דרמטי: גוש גדול ושחור - “המונולית השחור” יקראו לו החוקרים בהמשך - מופיע באמצע השממה ומושך אליו את קופי האדם. המפגש עם עמוד השיש המסתורי שהגיע משום מקום, יוצר עימות אלים ביניהם, אבל גם מקפיץ את הקופים לשלב הבא באבולוציה, והם לומדים להשתמש בעצם של חיה ככלי עבודה וגם ככלי נשק.

בהמשך מגיע אחד הרגעים הקולנועיים המפורסמים מהסרט: אחד הקופים, עכשיו כבר זקוף והמנהיג של השבט, זורק את העצם אל השמים, ובקאט אחד היא הופכת לספינת חלל שטסה בין הכוכבים לצלילי ואלס “הדנובה הכחולה” של יוהן שטראוס. בקאט אחד אנחנו קופצים מיליוני שנים קדימה, אל ההווה של הסרט, שנת 2001.

ושוב מתחיל רצף של סצנות שבהן נדמה שלא קורה הרבה, אלא רק תיאור מרהיב ומסעיר על החיים בעתיד שבו בני אדם ינועו בחופשיות בין כדור הארץ אל הירח (זכרו שהסרט נוצר שנה וחצי לפני הנחיתה של ניל ארמסטרונג על הירח), ובעיקר איך מתפקדים במציאות נטולת כוח כבידה.

חוקר נשלח מכדור הארץ לירח כדי לעמוד מקרוב על תגלית סודית ומרעישה - מונולית שחור שנמצא קבור מתחת לאדמת הירח, ומשדר אות רדיו רציף לכיוון כוכב צדק, סימן ראשון ובלתי ניתן להכחשה על קיומה של ציביליזציה חוצנית שביקרה באזור.

קוף־אדם ב”2001: אודיסיאה בחלל”. לצופים דרושה סבלנות וסקרנות

המחשב נשאר אנושי

החלק השני של הסרט עוסק במסע - האודיסיאה - אל נקודת הציון שהמונולית מכוון אליה, בסמוך לכוכב צדק (ג’ופיטר). במרכז החלק הזה נמצאת אחת הסצנות המפורסמות והמלחיצות בתולדות הקולנוע: הדו־קרב המנטלי בין המחשב האל־9000 ובין באומן, האסטרונאוט שמחליט לכבות את המחשב הזה, כשהוא מבין שהמחשב מנסה להשתלט על המשימה לצדק. בסרט שבו עד עכשיו כל הדמויות האנושיות התנהגו באופן מכני ומלאכותי, דווקא המחשב מתגלה כיצור האנושי היחיד, שמצליח באמצעות קולו בלבד ליצור בנו אמפתיה, רחמים וצער.

ואז מגיע באומן (איש הקשת) אל נקודת המפגש היעודה ומוצא מונולית שחור צף בחלל, שמזניק אותו אל השלב הבא: מעבר אל ממד אחר, במה שנראה כמו מסע בתוך חור תולעת. גם כאן, שוב, סצנה שזכתה לאינספור ציטוטים, רגע קולנוע מפעים של מסע בין ממדים המיוצג על ידי מסדרונות של אור ומצבי צבירה משתנים.

זו סצנה ארוכה מאוד שבה שוב קובריק ממשיך להסביר לנו שהוא לא מייצג את הסיפור באופן תמציתי אלא מבקש מאיתנו גם לחוות את הזמן שהסיפור נמשך, את הרגעים שבהם לכאורה “כלום לא קרה”. זהו גם כיום קטע טריפי ובלתי נשכח שזכה לעשרות ציטוטים וגניבות ואכן, היו שטענו שאחת הסיבות להצלחה העצומה של הסרט דווקא ב־1968 היא כי הקהל ההיפי הגיע לסרט מסטול וחווה בו טריפ ויזואלי.

בסופו של המסע מגיע באומן אל חדר לבן, כנראה בממד אחר, שבו הוא רואה את עצמו כאיש מבוגר ואז כזקן על ערש דווי. חדר, שכמו הקולנוע עצמו, חוקי הזמן לא חלים בו. רגע לפני מותו מזקנה במיטתו רואה באומן מולו שוב את המונולית השחור, בהופעתו הרביעית בסרט.

ואז מגיע השוט האחרון שהותיר דורות של צופים מבולבלים: תינוק מרחף בתוך בועה (אולי רחם) בשמים, משקיף מהמרומים על כדור הארץ, וכאן הסרט מסתיים. אז מה זה הסוף הזה? מי זה התינוק הזה? ומה קובריק רוצה מאיתנו?

סטנלי קובריק בפעולה. לא מאכיל את צופיו בכפית צילום: איי פי

החידה נפתרה רק בספר

את התסריט לסרט כתב קובריק עם סופר המד”ב ארתור סי. קלארק, שפיתח את התסריט במקביל גם לספר. את ההסבר לסוף תמצאו בספר, ולא בסרט. זהו “ילד הכוכבים” (“star child”), השלב הבא באבולוציה האנושית. שלב שמימי, נטול קיום פיזי. אם תרצו הסבר רוחני ותיאולוגי — שהסרט אינו חף ממנו — אולי זה השלב שבו הנשמה מתנתקת מהגוף הפיזי.

בכל מקרה, עבור קובריק זהו אינו רק מסע בזמן ובחלל, אלא בין מצבי הצבירה של האנושיות — מחיה ועד נשמה. וגם עם ההסבר הזה הסרט נותר חידה שניתן לנסות לפענח אותה מצד המדע, מצד הפנטזיה או מצד הרוחניות.

קובריק, הבמאי היהודי שאהב לפרק את האנושיות לרסיסים בכל סרטיו, מן הסתם יזדהה עם כל קריאה שתשלב חיבור אפשרי בין מדע ובין רוח.