הסרט "ג'ולייט, הגרסה הערומה": אקוסטי זה גם משעמם

יש שני סופרים בריטיים עכשוויים שכמעט כל ספר שלהם זוכה לעיבוד קולנועי, אבל הם שונים לחלוטין זה מזה: איאן מקיואן וניק הורנבי. כשמגיע סרט חדש לפי ספר של איאן מקיואן, אני ניגש אליו בחשש. הסרטים המבוססים על ספריו תמיד מדכאים, ויש בהם אלמנט עקבי של התעללות. על כל "כפרה" מצוין יש לפחות "על חוף צ'סיל" אחד, מהסרטים הרעים שראיתי באחרונה. מנגד, לסרטים על פי הורנבי אני הולך בשמחה, גם כי הם כמעט תמיד קומדיות רומנטיות, וגם כי אני מחבב את הדמויות הכפייתיות שהוא ממציא ואת אהבת המוזיקה בספריו ובסרטיו. כל זה בא ללמדנו שאפילו שמו של הסופר שספרו מעובד לסרט לא יוצר ציפיות אצל קהל היעד אלא משמש גם מעין ספוילר.

"ג'ולייט, הגרסה הערומה" הוא העיבוד הקולנועי החדש לספרו של הורנבי מ־2009. אבל הבמאי הוא ג'סי פרץ, שסרט הביכורים שלו לפני 20 שנה היה "אהבה ראשונה, טקסים אחרונים", עיבוד לסיפור מאת מקיואן. ואולי זו הסיבה ש"ג'ולייט" הוא העיבוד הכי חמצמץ וסגרירי שראינו להורנבי. פרץ, שביים בעשור האחרון בעיקר לטלוויזיה ("בנות" ו"האחות ג'קי"), עבד עם התסריט של אחותו יבגניה פרץ (הם ילדיו של מרטי פרץ, המו"ל של כתב העת "ניו ריפבליק", ציוני נלהב ומצאצאיו של הסופר י"ל פרץ), ואף שזו קומדיה רומנטית על פי הגדרתה, האחים העדיפו לעסוק בהחמצות ובכישלונות של שלוש הדמויות הראשיות, ולא בהצלחות ובניצחונות.

איתן הוק ורוז ביירן מתוך הסרט ג'ולייט הגרסה הערומה צילום: איי פי

"ג'ולייט, הגרסה הערומה" (שאגב, אינו מכיל עירום כלל) מספר על זוג שחי בנחת ובשיעמום בעיירת חוף בריטית. דאנקן (כריס אודאוד המעצבן) מרצה לטלוויזיה והמעריץ מספר אחת של טאקר קרואו, זמר פולק־רוק נידח ועלום שכבר יותר מ־20 שנה לא הוציא אלבום חדש ולא נראה בציבור. אנני (רוז ביירן המקסימה) מנהלת את המוזיאון המקומי, ומרגישה בעיקר לכודה בחיים לא לה. כשיוצא אלבום חדש של הזמר האהוב עליו - גרסאות דמו ישנות לאלבום המופת שלו, שקובצו תחת השם "ג'ולייט, הגרסה הערומה" - דאנקן כתב עליו ביקורת נלהבת בבלוג שלו, ואנני, בעיצומו של ריב ביניהם, כותבת שם תגובה צוננת וקוטלת את האלבום. בצד השני של האוקיינוס האטלנטי מחליט הזמר עצמו (בגילומו של איתן הוק, הסיבה האמיתית לצפות בסרט) ליצור קשר במייל דווקא עם המגיבה שקטלה אותו ולא עם המעריץ.

כבר כאן - בחלק המקסים ביותר בסרט, המתאר את ההתכתבות ביניהם, כשהיא לא בטוחה אם הוא באמת הוא - מתגבש אחד הרעיונות המוצלחים שלו: האינטימיות שנוצרת דווקא בין יוצרים והמבקרים שלהם ולא בין יוצרים למעריצים. יוצרים ומעריצים הם נושא שחוזר בלא מעט יצירות של הורנבי, בעצמו יוצר שעדיין זוכר את הימים שלו כמעריץ.

ואכן, לא מעט מהרגעים והסיטואציות ב"ג'ולייט" נראים מעט מוכרים מסרטים קודמים על פי הורנבי, "רווק פלוס ילד", "נאמנות גבוהה" ו"אהבה על הדשא". כך שרגעיו הטובים ביותר של הסרט אינם הרומנטיים - שם הוא כושל, בהציגו גיבורה פסיבית שרק מגיבה ולעולם לא יוזמת - אלא אלה העוסקים באינטראקציה בין המוזיקאי למאזינה, בחיפוש של יוצר אחר קהל, השראה ומרחב לתת דין וחשבון על יצירות העבר, ובהתמודדות עם האופן שבו מעריציו מאזינים לו אבל לא באמת מקשיבים. האזנה מול הקשבה (והבנה) הן נושא מרכזי בסרט.

יש ב"ג'ולייט" לא מעט רגעים חינניים, אבל לעיתים הוא דל מכדי להיות סרט שמותיר חותם. קצת כמו הזמר שבמרכזו, יש בו משהו שנראה מעט מיושן, כמו גרסת דמו אקוסטית לקומדיה רומנטית שהיתה יכולה להיות סוחפת הרבה יותר.