עיכובו של העיתונאי פיטר ביינארט: טעות או מדיניות?
חקירתו של העיתונאי סומן בידי השב"כ כ"טעות", אך כעת מעניין מה תעלה בדיקת היועמ"ש מנדלבליט לגבי עיכובם של פעילי שוברים שתיקה, תעאיוש וקואליציית נשים למען שלום, שלא נהנים מחסינות ה"סלב" של ביינארט
ממש בלי קשר לעיתונאי האמריקאי פיטר ביינארט, גלגלה האגודה לזכויות האזרח שלוש תלונות על עיכוב ארבעה פעילים חברתיים שהאג'נדה הפוליטית והאידיאולוגית שלהם ממש לא מקובלת על ממשלת ישראל. כמו שהיה נחוץ 'סלב' כמו ניר חפץ וקובלנת הפשפשים שלו כדי לעורר את תשומת הלב לתנאי המעצר הקשים, כך הצליח ביינארט לעורר את תשומת הלב לנטייה של השב"כ לזמן פעילים פוליטיים לשיחות בלתי פורמאליות - "שיחות אזהרה" בלשון האגודה, "תחקור" בלשון השב"כ.
היועץ המשפטי לממשלה החליט לבחון האם עיכובים אלה של מנכ"לית ארגון קואליציית נשים לשלום טניה רובינשטיין, כתבת הטלוויזיה החברתית יהודית אילני, פעיל ארגון תעאיוש דני קרונברג והסופר הישראלי־אמריקאי מוריאל רוטמן־זכר עולים בקנה אחד עם הנחיות בג"ץ ועם עקרונות הדמוקרטיה הישראלית, לפחות אלה הידועים והמנחים עד כה את המערכת המשפטית.
במקרה של ביינארט, הסכים השב"כ להודות בטעות. לגבי המקרים הנוספים עליהם התלוננה האגודה ‑ טרם התקבלה עמדתו. פעילי הארגונים האלה לא נהנים מ'חסינות הסלב' של ביינארט. לגביהם, מותר לשער, השב"כ לא ימהר להודות בטעות, ומותר לפקפק בצדקת עמדתו זו. אבל מעניין מה תעלה בדיקתו של היועץ המשפטי לממשלה, ומה תהיה עמדתו. האם יסתפק במציאת פגמים פרוצדורליים, או שיתריע על חריגת שב"כ מסמכותו למחוזות של דיכוי ואיום על חופש הביטוי הפוליטי.
סמכות השב"כ לתחקר אנשים באשר לפעילותם הפוליטית, התקשורתית והמחאתית, מעוגנת בחוק השב"כ שמפקיד בידיו את ה"שמירה על סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו מפני חתרנות". החלטת הממשלה שהסדירה בין סמכויות השב"כ למשטרה קבעה ש"האחריות על איסוף והערכת מודיעים בתחום הסדר הציבורי על רקע לאומני חתרני תהיה על השב"כ (בתחומי מדינת ישראל, איו"ש ואזח"ע)".
כלומר, מניעת "חתרנות לאומית" היא בסמכות השב"כ, אלא שהמינוח "חתרנות" הוא מטבעו חמקמק וטבעו של השב"כ הוא לקחת שולי ביטחון רחבים מדי שבמסגרתם הוא עלול לפרש הפגנה, כתיבה והתאגדות לגיטימיים כ"חתרנות".
מימין: ראש השב"כ נדב ארגמן והיעומ"ש אביחי מנדלבליט צילום: יאיר שגיא השופט אליקים רובינשטיין הנחה בפסק דין של בג"ץ ב־2013 את הרשויות לזהירות יתר ב"הזמנת אדם לתחקור שבבסיסו פעולת חתרנות שלא נלווים לה טרור וריגול". כלומר, אם אין חשדות לטרור או ריגול, אם אין ראיות לפעילות פלילית, יגברו חופש הביטוי, ותגבר זכותו של הפעיל שלא להילקח לשיחות בלתי פורמליות. ואם השב"כ בכל זאת מתעקש, עליו להצטייד באישורים משפטיים מצד היועץ המשפטי של השב"כ, וגם אז עליו להבהיר לפעיל שהתייצבותו לשיחת האזהרה אינה חובה.
עו"ד דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח שמלווה שנים את הפעילים מול השב"כ הציף לאחרונה את שורת המקרים ש"פגשו" בטרמינל את ביינארט. ועכשיו, הפרקטיקה של התשאולים הפכה לנחלת הכלל, לעניין ציבורי ממדרגה ראשונה. בארץ, ותודות לביינארט, גם בעולם.
העיתונאי פיטר ביינרט צילום: איי פי השאלה המטרידה הגדולה היא האם השב"כ הרחיב את הגדרת ה"חתרנות" אל המגרש הפוליטי והאידיאולוגי. האם הוא מתבלבל בין הגנת המדינה להגנת הממשלה. האם הרטוריקה השוצפת והמסיתה שמזהה שמאלנים עם בוגדים לא חלחלה אל שיטות העבודה שלו, אל הגדרת ה"חתרנות", אל ניסיון לאיים על קיומה של מדינת ישראל.
מהצד השני של מפת האיומים הזו, הוכיחו השב"כ, ובעיקר המערכת המשפטית, רפיון, ונחלו כישלונות בסיכול טרור הימין הקנאי. מברוך גולדשטין דרך יגאל עמיר ועד שורפי הילד מוחמד דוואבשה. מקורות ההשראה וההנעה של כל אלה הם הרבנים, מחברי, תומכי וממליצי הספר "תורת המלך" שמפרט את ההיתרים שיש ליהודים להרוג בגויים. כשהחליט היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמידם לדין פלילי על הסתה לגזענות ולאלימות, הכשיר בג"ץ החלטה זו. "חופש הביטוי משתרע גם על התבטאויות קשות ומקוממות ואף גזעניות" כתב אז השופט רובינשטיין. הטקסטים בספר זה הם "חתרנות" אמיתית, אבל המקור היהודי־הלכתי שלהם זיכה אותם בסלחנות שממשיכה להניב איום אמיתי על הדמוקרטיה הישראלית.
השב"כ פועל נגד חתרנות מימין וגם משמאל. ובכל זאת אין איזון בין הסתה מפורשת לגזענות ואלימות כמו "תורת המלך" לבין ה"חתרנות" שבגינה מציק השב"כ לפעילי השמאל. ובהיעדר ראיות לפעילות גזענית־פלילית־חתרנית מצדם, יש לשער שתחקוריהם מונעים מרוח ההסתה הרעה הנושבת מצמרת השלטון כלפי ארגוני השמאל, מזיהוי מתנגדים פוליטיים ואידיאולוגיים כבוגדים, ואולי גם מחוק הלאום שמגביה את המימד היהודי על פני הדמוקרטי במדינה.
סעיף 4 לחוק השב"כ קובע כי "השירות יפעל באורח ממלכתי; לא תוטל על השירות משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים". מעניין אם מסקנת היועץ המשפטי לממשלה בבדיקתו תחייב אותו לצטט לחוקרים את הסעיף הזה. מעניין אם יסתפק בהצבעה על הפרת כללי התחקור הפרוצדורליים בתלונות שהגיש לו עו"ד יקיר או שיצביע גם על הפרה מהותית של כללי הדמוקרטיה הישראלית, או מה שנותר ממנה אחרי החריש הממשלתי העמוק שמתבצע בה.
