הסרט "פרלמן": למנצח שיר המנון

אחד ההישגים הגדולים ביותר שמוזיקאי אמריקאי יכול לשאוף אליו הוא הזכות לבצע את ההמנון בפתיחת אירוע ספורט. הרגע של ביצוע ההמנון לפני תחילת משחק מופיע בשני סרטי תעודה אמריקאיים שמוקרנים בימים אלה בסינמטקים בארץ. הראשון הוא "וויטני", שבו מובא הסיפור על הרגע שבו הוזמנה וויטני יוסטון לשיר את ההמנון האמריקאי בפתיחת הסופרבול, אירוע הספורט היוקרתי מכולם.

הסיקוונס הזה הוא כמו סרט תיעודי בזעיר אנפין, שמספר מה קרה באירוע שמיליונים ראו בשידור חי בתחילת שנות התשעים. יוסטון רצתה לתת נופך אישי למעמד הממלכתי, ובהשראת מרווין גיי שעשה זאת קודם, היא בחרה לתת לשיר המוכר גוון גוספלי. "לשחורים באמריקה יש מערכת יחסים טעונה עם ההמנון", מספר בסרט ריקי מיינור, שהיה הבסיסט והמעבד המוזיקלי של יוסטון. מיינור הפך את ההמנון מקטע מוזיקלי בשלושה רבעים לארבעה רבעים. "בתזמורת חשבו שזה חילול הקודש", הוא סיפר.

יצחק פרלמן מתוך הסרט "חיות מידבקת" צילום: MASTER FIDDLER

יוסטון שמעה את העיבוד בפעם הראשונה כמה שעות לפני ההופעה. חזרות היא לא עשתה. "כשהיא שרה את ההמנון בשידור החי, זאת

היתה הפעם הראשונה שהיא ביצעה את זה". מתכון לאסון, נכון? אבל יוסטון הצטיינה והגישה ביצוע מצמרר שהפך מיתי בן רגע.

כוכב פופ עם כינור

הסרט "פרלמן", על הכנר יצחק פרלמן, שמוקרן בימים אלה בסינמטק תל אביב במסגרת קולנוע דוקאביב (וישודר בקרוב בערוץ yes דוקו), נפתח עם האירוע מ־2016 שבו ניגן את ההמנון בפתיחת משחק בייסבול של הניו יורק מטס. זה רגע אופייני לסרט, שלא רק מציג את גיבורו כמי שהגיע לשלב בחייו שבו הוא בעיקר קוצר פרסים וכיבודים, אלא גם מציג את היכולת של פרלמן לנוע בנוחות רבה בין הגבוה לנמוך, בין האליטיסטי להמוני.

נגן קלאסי — לא כוכב פופ — שמנגן את ההמנון בכינור במשחק בייסבול? רק פרלמן יכול לעשות את זה בהצלחה ולזכות לתשואות. הסרט התיעודי המאוד מהנה שביימה אליסון צ'רניק אמנם מספר את הביוגרפיה של פרלמן, שיחגוג החודש יום הולדת 73, מילדותו בתל אביב ומחלת הפוליו שהשאירה את רגליו משותקות, דרך מסעה של אמו להביא אותו כנער לארה"ב ולמצוא לו מורה שתהפוך אותו לכוכב קלאסי, עבור בהופעה הראשונה שלו כנער בתוכנית של אד סאליבן, שהפכה אותו לכוכב בן לילה, ועד לזכייה שלו בפרס מדליית החופש מטעם הנשיא אובמה. אבל החלק המהנה באמת אינו הפירוט הביוגרפי עם חומרי הארכיון, אלא דווקא הרגעים שבהם פרלמן, ואשתו טובי, גונבת ההצגה

האמיתית, מכניסים את המצלמה לחייהם, לביתם, לחדר החזרות.

ראוי לסדרה

פרלמן הוא איש כה לבבי ומלא חיים שהרצון המיידי הוא לבקש להפוך את הסרט התיעודי הזה לסדרה, להתלוות ליצחק פרלמן בכל התחנות בלו"ז היומיומי שלו, לראות מה הוא אוכל, ולשמוע אותו מספר אינספור בדיחות, תוך כדי שהוא מנגן בכינור בעדינות וברגש, שגורמת גם למאזין הפלבאי ביותר (כמוני) להבין פתאום איך נשמע וירטואוז אמיתי.

הסצנות הזהות על נגינת ההמנון באירועי הספורט מחברות בין סרטי התעודה על פרלמן ועל יוסטון, וחושפות את המבנה הקבוע של סרטים מסוג זה, אבל גם מחדדות את ההבדל העצום ביניהם. ההבדל בין הזמרת שזכתה להצלחה בינלאומית עצומה אבל לא הצליחה להימנע מהידרדרות טראגית שקיפדה את חייה בגיל 48, ובין המוזיקאי הקלאסי, שכל רגע במחיצתו חושף עד כמה הוא מלא חיות, למרות מגבלתו הגופנית. חיות מידבקת, שגורמת למי שצופה בו לחוש אופטימיות מרוממת.