בתנועה: בגבול הדמיון

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

מצחיק כמה שאיטליה שמעבר לגבול הצנוע שונה מצרפת. בום! התשתיות מתקלקלות, עדות להפקרתן מימי ברלוסקוני והלאה. הערים נהיות צפופות ומרופטות ומוצלחות באופן שונה לחלוטין. אל הצהוב והחום של כותלי הבתים מצטרף הרבה ורוד. אנשים מתלבשים אחרת לגמרי ונוהגים אחרת לגמרי ושפת הגוף שלהם מתחלפת. טוסטוסים זמזמו סביבנו. נהגים התפרצו למעגלי תנועה. משפחות עמוסות במצופים ובגלידות בגביעים חצו את הכביש באנדרלמוסיה. מחוץ לסופרמרקט הבהב שלט: "פתוח 24 שעות". בפרובנס הכל נסגר מוקדם, שלא לדבר על הסייסטות.

איור: שמרית אלקנתי

"תראי מה זה. וזה עוד הצפון שמתנשא על הדרום!" צחקתי, במין התנשאות צרפתית על איטליה כולה. "הרי באותה מידה היינו יכולים להיות עכשיו בפלרמו".

"כן, חשבתי שדרום צרפת וצפון איטליה יהיו בערך אותו הדבר", השיבה אלישה. אבל יש סיבות להבדל החד. הרומאים כבר הבדילו בין "גאליה סיסאלפינה" ל"גאליה טרנסאלפינה", והם שלטו באזורים הללו 100 שנה לפני שנהפכו לאימפריה. היה קשה לחצות את הגבול ההררי והדרמטי שבין שני האזורים הללו במשך המאות, והאנשים שחיו שם וכאן כמעט שלא התאמצו לעשות זאת, מה שניכר בהבדלים ביניהם.

אני אוהב את העולם הזה בין היתר כי יש בו גבולות, כל עוד הם הגיוניים ונעימים. אני אוהב הבדלים קטנים שהם בעצם מהות התרבות. שם גבינת עזים, כאן פסטו עם צנוברים. שמחתי להיות בעבר האחר, ושמחתי שאוכל בקרוב לחזור.

עכו התעוררה ממש כשהתעייפנו מלנהוג ופנינו לעבר מגרש החניה של עיירת חוף יפה ונעימה. המבט בעיניה העיד שאפילו היא חוותה את השינוי והיתה מבולבלת. האור היה אחר. האוויר היה פתאום לח. פתאום היה ים. היא תשכח את הרגע הזה, אנחנו לא.

ירדנו אל החוף החצצי תחת חופת עננים. חופים בימים מעוננים תמיד מעוררים בי את ההכרה שההווה הוא העבר של העתיד. אלה הם המקומות והרגעים שבהם הכי ברור לי שייהפכו לזיכרון. אני זוכר שחשבתי כך בקוני איילנד, למשל, לפני אולי 16 שנה, כשהלכתי שם ברוח עם אנשים אהובים. אני זוכר את התינוק שהידס איתנו שם על החוף, וכבר מזמן אינו תינוק. זוג אחד נשאר מאוחד, זוג אחר התפזר. הים אותו ים.

חשבנו שאנחנו בסן רמו, אבל אז התגנב ללב ספק. הצצנו במפה והבנו שזה איזה כפר שכוח ושמו אוספידלטי. אז המשכנו לסן רמו, שהתגלתה כעיר גדולה ותוססת ובה הרבה מלונות מפוארים משנות העשרים עם חלונות רוקוקו יפהפיים. ישבנו במסעדה קטנה ברחוב ובעודנו אוכלים פיצה בסכין ומזלג כדרך הרומאים החל הווטסאפ המשפחתי שוצף דיבורים על ליקוי הלבנה הממושך במאה ה־21 וכמה הוא נאה ומרגש. אבל אנחנו הבחנו בו רק בדרך חזרה. על פני אותו כביש מהיר מאיים הצביעה אלישה מעלה: "תראה!".

הבטתי בזהירות, כדי לא לצלול תהומה. הירח המלא היה לחריץ של אור. "הליקוי!" היא אמרה, "הוא גם כאן. חשבנו עליו כמשהו שקורה בארץ. אפילו לא טרחנו להביט למעלה, והנה עכשיו זה מתחיל להסתיים. כמה טיפשים אנחנו!". אבל מאחר שאני מסרב להזדהות כטיפש גם כשאני טיפש, רק הנהנתי ופלטתי המהום אינטליגנטי ככל האפשר. היא צחקה. עבור הירח העולם כולו הוא איחוד אירופי שגבולותיו בלתי נראים. אנחנו עדיין לא התרגלנו למציאות כזאת.

למחרת בכפר, אמרתי “שלום” למתיה, המלצר מבית הקפה. הוא שאל לשלומנו וסיפרתי לו שהיינו באיטליה, ככה בספונטניות, וכמה זה חדש ומוזר למשפחה שבאה ממדינה מבוצרת. "כאילו, אפשר לעבור למדינות השכנות", הסברתי. "כשהייתי ילד לא היה אפשר, אבל כיום אפשר לשתיים מהן, בכמה מקומות, ולפעמים זה פשוט יחסית, אבל לפעמים מורכב יותר. בעצם זה תמיד מורכב, מבחינה רגשית ותודעתית…"

"א־הא", אמר מתיה, וראיתי שהוא ממש לא מבין. "זה הבדל משמעותי", ניסיתי להסביר, "הארץ שממנה באנו מוקפת בגדר כמעט לכל אורך הגבולות שלה, יש אפילו גדרות וחומות בתוכה, ואזורים אסורים לאנשים כאלה ואחרים, ובמרחק של 20 קילומטר לכל היותר מכל נקודה נתונה יש חיילים חמושים בכוננות ומתח".

"א־הא", אמר מתיה, והבנתי שגבול אירופי אחד לא הצלחתי לפרוץ: גבול הדמיון שלו. לך תסביר לבן אדם שבאת מתוך סרט מדע בדיוני דיסטופי. לך תסביר את זה למי שחי בשלווה שכזאת, פחות משלוש שעות נסיעה מסן רמו, שבה שר דומניקו מודוניו "וולארה! קנטארה!" בפסטיבל של שנת 1958, ושבה קיבלה בשנת 1920 הצהרת בלפור אסמכתה רשמית ואושרו הסכמי הגבולות שפילגו את המזרח התיכון. לך תסביר לו איך זה.