שחרורו של אלישע חייבטוב: השופטים דווקא הקדימו את ההקראה

יום חגו של השופט אורי שהם היה גם יום חגו של אלישע חייבטוב. והיום הזה הוכתם בתיאוריית 'קונספירציה' שהאשימה את שופטי בית המשפט העליון כי דחו את מועד שחרורו מהכלא של חייבטוב לאחר שזיכו אותו מאשמת רצח, להקראת פסק הדין בטקס הפרידה של שהם בשבוע שעבר.

שהם, שבחר את פסק הדין הזה ליום חגו, בהסכמת השופטים חנן מלצר ודפנה ברק-ארז, זיכה את חייבטוב שכבר יושב 12 שנה בכלא. הזיכוי והשחרור הם מהדהדים ותקדימיים. חייבטוב זוכה לא בגלל שנמצא הרוצח האמיתי ולא בגלל שהשופטים השתכנעו מעל לכל ספק שהוא לא הרוצח. הזיכוי נשען כולו על סדרת פגמים קשים בחקירת המשטרה – שלילת היוועצות עם עורך דין, כשלים בהפעלת המדובב שבין היתר "עשה" הירואין עם חייבטוב לעיני השוטרים, עקיפת שופט המעצרים ועוד מחדלים שניתח שהם, והשופט מלצר ארז תחת ה'הגנה מהצדק' שמופעלת בעת הפרת חוק והתעמרות קשים במיוחד מצד הרשויות.

הרוצח היחידי שזוכה עד היום היה יוני אלזם ז"ל. וגם זה היה בגלל מחדלי דיבוב, אבל כיוון שאלזם הורעל למוות בכלא, לפני ההחלטה, הוא לא זכה ליהנות ממנה. דמיון נוסף הוא לעמוס ברנס המנוח, שהורשע ברצח החיילת רחל הלר והשופטת דליה דורנר קבעה שייערך לו משפט חוזר שהמדינה החליטה שלא לקיימו.

השחרת השופטים בטענה לעיכוב ההחלטה

עיכוב שחרורו מהכלא של של חייבטוב נשען על שתי הנחות הגיוניות. ראשית, קשה להאמין שהשופטים הסכימו לתוצאה בדיוק ביום ההקראה החגיגי. שנית, אין סיכוי שהדוברת הודיעה על בחירת פסק הדין הזה, שבועיים לפני הטקס, מבלי שתוצאת הזיכוי הייתה ידועה. למה שהשופט שהם יבחר בו אלמלא התוצאה המהפכנית המרעישה?

השופט אורי שהם צילום: עמית שאבי

הטענה הזו רצה חזק ברשתות ובתקשורת. הפרשן המשפטי ברוך קרא צייץ אותה, רביב דרוקר תמך בה, ד"ר הלל סומר עורר סביבה דיון נרחב בפייסבוק. "שיהיה ברור", כתב, "פסק דין כזה (102 עמודים) נכתב במשך זמן ממושך. השופטים יודעים בדיוק את תוצאתו (הוא ניתן בהסכמה, בלא דעת מיעוט), ויכלו לשחרר את חייבטוב קודם. אבל הצורך בחגיגיות אירוע הפרישה של השופט גובר כנראה על הצורך לשחרר את האסיר. אני חושב שזו תוצאה איומה".

משה נוסבאום הדהד את התזה באולפן ששי מפי "גורמים בכירים". נוסבאום הוא כתב משטרה, ולכן הוצבה תיאוריית קונספירציה נגדית: כיוון שהמשטרה יצאה רע בפסק הדין, היא גומלת בהשחרת השופטים באמצעות טענת עיכוב ההחלטה.

אלישע חייבטוב לפני הקראת פסק הדין ששחרר אותו צילום: תלם יהב

דוברת בתי המשפט מיהרה להגיב: "טיוטת חוות הדעת העיקרית של השופט שהם הועברה לחברי ההרכב הנוספים ב-22.7.18 על מנת שיגבשו את דעתם הסופית לגבי החלטה שאופיה המורכב עולה מפסק הדין עצמו".

התלבטות קשה ותקדימית

מאחורי תגובתה ניצבים שלושת שופטי ההרכב ונשיאת בית המשפט העליון שמפרטים איך התגלגלו הדברים. האם הם משקרים?

הדיון בבית המשפט העליון בערעור של חייבטוב הסתיים ב-9.4.2018. אם נוציא לרגע את עניין הטקס, אין ספק שמדובר ביעילות מרשימה: פסק דין של 102 עמודים, שמחייב מעבר על אלפי עמודי פרוטוקול ומוצגים, נכתב בתוך 4  חודשים.

האם שהם וחבריו להרכב ידעו שהתוצאה תהיה זיכוי עוד לפני שכתבו? יש הגיון לטענתם שלא ידעו. מדובר בהתלבטות קשה ותקדימית – להכריע האם מורשע ברצח ישוחרר על מחדלי חקירה. החלטות כאלה הן מייסרות ומוכרעות על תחושות סובייקטיביות שמאזנות בין הערכת המחדלים אל מול התוצאה הקשה של זיכוי. לא מדובר במקרה פשוט שההרכב יוצא מהאולם ויודע כבר מה תהיה התוצאה.

וגם אם שהם ידע שבכוונתו לזכות - האם היה בטוח ששני חבריו להרכב יצטרפו לתוצאה? אם נאמין לדוברת (ולשופטים) שחוות דעתו הועברה להם ב-22.7.18 אז הקראת פסק הדין ב-2.8 נדמית יותר כהקדמה מבורכת של פסק הדין מאשר עיכוב מגמתי.

פרופ' עמרי ידלין, מהמגיבים לפוסט של סומר, כתב: "אם עיכבו זה כמובן לא בסדר. אבל מנין שעיכבו? אולי זירזו בשביל לעמוד בזמנים?" וידלין מוסיף וכותב: "עצם העובדה ששופט בוחר לציין את פרישתו בהקראה של החלטה המודה בטעות שביצעה המערכת זה בעיני תעודת כבוד. מערכת שמסוגלת להודות בטעות זו מערכת שטועה פחות. לצערי, המערכת הזו מודה מעט מדי".

מה הטעם לפרוש עם פסק דין בנאלי?

ונותר הטיעון המנצח לכאורה של תיאוריית הקונספירציה: אם פסק הדין הזה נבחר בידי שהם לטקס פרישתו הרי ברור שהתוצאה – זיכוי וביקורת המשטרה – הייתה ידועה בעת הבחירה עליה הודיעה הדוברת שבועיים לפני הטקס. שופטים בוחרים ליום פרישתם פסקי דין שהותירו חותם אמיתי. מה הטעם לפרוש עם פסק דין בנאלי שמותיר את ההרשעה על כנה?

אם שהם החליט לזכות, ואם אכן העביר את חוות דעתו לחבריו ב-22.7, מותר להאמין שמלצר וברק-ארז עדיין לא היו סגורים לגמרי. ואז, גם אם שהם היה נותר במיעוט (או שפסק הדין היה מוכרע ברוב של שניים נגד אחד), עדיין "מותר" היה לו להבליט ולהתגאות בעמדה שכתב. כלומר, מותר להאמין ששהם בחר את פסק הדין הזה בגלל עמדתו האמיצה ולא מתוך ביטחון וידיעה מוחלטים בנוגע לתוצאה.

תומכי תיאוריית העיכוב המכוון כל כך מבוצרים בהיגיון עמדתם, עד שאין להם בעיה להניח שארבעה שופטים של העליון משקרים. גם הנסיבות שמלמדות על הקדמת ההקראה ולא דחייתה לא ממש משכנעות אותם.

ובכל זאת מותר להפיק לקחים. בטקסי הפרידה הבאים מוטב לבחור פסקי דין אזרחיים, או בג"צים. אפילו אם שחרורו של החייבטוב הבא יידחה בגלל שאף אחד לא יתאמץ להקדים את שחרורו ליום הטקס.