בובות מהגיהינום: צעצועים בקו האש

אנחנו, בוודאי בישראל, מורגלים היטב בדימויים מאזורי מלחמה, שמופיעים בחדשות כמעט מדי יום ביומו. אבל לא בטוח שאי פעם עצרנו לחשוב איך המציאות שמאחורי הדימויים נראית בעיניהם של ילדים. הצלם האמריקאי בריאן מקארתי החליט לנסות להמחיש זאת, בפרויקט שנקרא "צעצועי-מלחמה" (War-Toys). כבר שבע שנים הוא מצלם צעצועים באזורי מלחמה ברחבי העולם, כולל בישראל ובשטחים; הוא ממשיך בעבודת התיעוד, ובמקביל העבודות כבר הוצגו בתערוכות ברחבי ארצות הברית ובמדינות נוספות בעולם (בריטניה, צרפת, גרמניה, הונג קונג).

מקרתי (44) נולד וגדל בממפיס, טנסי, ולמד צילום בניו יורק. הוא התמחה בצילום צעצועים ואפילו שימש צלם הבית של Mattel, מיצרניות הצעצועים הגדולות בעולם. הרעיון לשלב צעצועים באזורי מלחמה עלה כבר באמצע שנות התשעים, כשהציג תערוכה בזגרב, קרואטיה, קצת אחרי תום המלחמה שם, אבל הרשויות בקרואטיה רצו "להשאיר את המלחמה מאחוריהם" וסירבו לשתף איתו פעולה בעניין. רק ב־2011 החל סוף סוף להוציא את הפרויקט לפועל, בצילומים בסוריה, עיראק, לבנון וגם אצלנו, וטען אותו במשמעויות רחבות. "נזכרתי בשיחות שלי עם אבי על החוויות שלו ממלחמת ויאטנם", הוא מספר בראיון ל"כלכליסט". "הוא מעולם לא חלק איתי כלום בנושא, מלבד פעם אחת שבה שיחקתי כילד עם חיילי צעצוע ורובי צעצוע". במשך 15 השנה שבהן עבד כצלם צעצועים, מקרתי גם חקר את הנושא של תרפיה באמנות והשימוש שלה בטיפול בילדים נפגעי טראומות מלחמה. "הרעיון היה לשתף פעולה עם הילדים האלה, להפוך אותם לארטדיירקטורים של התמונות שלי.

תמונה שצילם האמן בריאן מקארתי צילום: Brian McCarty

ביליתי הרבה זמן בהתייעצות עם מומחים ואנשי מקצוע, בעיקר ד"ר ג'ודי רובין וד"ר ג'וליה באיירס, שעזרו לי להבין את הרגישות ולוודא שהתהליך נעשה באופן שבו ביטחונם האישי והרגשי של הילדים המשתתפים מובטח".

בניגוד לילדים, אני עוזב את האזור

הילדים, הוא מספר, בדרך כלל קואופרטיביים מאוד. "אני מגיע אל הילדים דרך ארגונים חוץ־ממשלתיים וסוכנויות של האו"ם. התהליך מתחיל כשאני מצטרף לפגישות שלהם עם מטפלים מקצועיים באמנות, שמבקשים מהם לצייר דברים מהחיים שלהם שהם רוצים לחלוק. לפעמים הציורים מראים אירוע ספציפי אחד, אבל ברוב המקרים, כמנגנון הגנה, אלמנטים שונים בציור נהפכים למטפורות. כך, למשל, באחד הציורים פיל אחד לא צבוע בקבוצה של פילים צבעוניים סימל אח שמת, או אנגרי בירדס ייצגו את הטילים. ומה שהילדים מספרים על הציורים לא פחות חשוב מהציורים עצמם".

תמונה שצילם האמן בריאן מקארתי צילום: Brian McCarty

רק בשלב הבא מתחילה הפעולה האמנותית של מקארתי. הוא לוקח את ציורי הילדים ובונה מהם סצנות באמצעות שימוש בצעצועים. "אני מתעקש על שימוש בצעצועים מקומיים", הוא מספר. "הם מייצרים שכבה נוספת של משמעות, התייחסות לתנאים הסוציו־אקונומיים והצרכניים במדינה שבה אני נמצא. אבל יותר מזה, אני רוצה שהתמונות יראו עד כמה ילדים דומים זה לזה, לא משנה כמה הם רחוקים פיזית ותרבותית. פעמים רבות הצעצועים שאני מוצא במקום הם אלה שמכתיבים את התמונות שאני יוצר. אבל אני לא שואל צעצועים מילדים כי אני יודע עד כמה הם יכולים להיות יקרים ללבם; האזורים שבהם אני מצלם יכולים להיות כאוטיים, ולא הייתי סולח לעצמי אם משהו היה קורה לצעצועים של הילדים, הם עברו מספיק. אז אני מסתובב ימים בשווקים, חנויות, בכל מקום שבו אני יכול למצוא צעצועים. כשיש לי את כולם, אני מבלה את רוב הזמן בתכנון הצילומים". את הקומפוזיציות שהוא מרכיב על בסיס הציורים הוא לוקח אל השטח, פעמים רבות ממש אל קו האש, ומצלם שם.

בריאן מקארתי צילום: flickr by TEDxSantaMonica

זה לא מפחיד? מסוכן?

"היום, אחרי שבע שנים, אני כבר יותר מיומן בכניסה לאזורי מלחמה. יש בי מעט מאוד פחד ממשי, ואני חושב שהסיכוי שלי להיפגע ממכונית כשאני חוצה את הכביש בלוס אנג'לס הוא אותו סיכוי שיש לי להיפגע מכדור בעיראק. אבל כן, כבר נוריתי בידי צלף של דאעש, הלכתי בשדה מוקשים, ראיתי והרחתי את גופותיהם של חיילים ואזרחים וביקרתי במקומות שאותם אני יכול לתאר רק כגיהינום עלי אדמות. אבל זה רק חלק קטן ממה שאותם ילדים צריכים לעבור ולהתמודד איתו, ובניגוד אליהם — אני גם יוצא משם ונוסע הביתה".

הילדים הם הארט דיירקטורים של התמונות" צילום: Brian McCarty

בעזה ובשדרות, מנסה להיות א־פוליטי וניטרלי

לאזור שלנו הגיע לראשונה ב־2011, "כשביליתי כמה שבועות במרכז לילדים Spafford במזרח ירושלים, שם עבדתי עם פסיכולוגים והילדים שהיו בטיפולם. בהמשך הייתי בעזה וביליתי עם ילדים בכמה בתי ספר של אונר"א. במקביל, חיכיתי הרבה זמן עד שקיבלתי אישור לעבוד בשדרות. כשזה קרה, הגעתי לבקר בשני מקלטים בעיר — פגשתי שם ילדים ששהו בהם יותר משבוע ברצף. כמה ימים אחר כך, כשהעניינים נרגעו והילדים חזרו ללמוד, הגעתי לפגוש אותם שוב בבית הספר".

למה היה לך חשוב לבקר בשני הצדדים?

"אני עובד מאוד קשה כדי לשמור על הפרויקט א־פוליטי וניטרלי. כשילדים מציירים ציורים עמוסים במסרים פוליטיים אני לא בורח מהם, אבל אני מנסה ללכוד את הגרעין, את המציאות של המצב מנקודת המבט שלהם. חשוב מבחינתי לראות כל קונפליקט מכל הצדדים שלו, בין שאני מסכים ובין שלא מסכים עם אחד הצדדים".

צילום: Brian McCarty

אתה מבין את הקונפליקטים טוב יותר כשאתה נמצא במקום?

"בהחלט. הדבר הכי חשוב שהבנתי הוא עד כמה פשוט, אם כי מתעתע, הוא השלום. ברוב המקרים אנשים רק רוצים לחיות את חייהם, אבל למספיק מאיתנו יש מוטיבציות להרוס הכל. אין פתרון קל".

מהם המקומות הבאים שבהם אתה מתכנן לבקר?

"לצערי, יש לי הרבה אפשרויות לבחור מתוכן. אני מתכנן לעבוד בכמה שיותר מקומות, אבל המקום הראשון כרגע הוא מרכז אפריקה, ובהמשך אני מתכנן להגיע לאוקראינה ואפגניסטן".