האמן אולף קונמן הופך אופניים הרוסים למיצגי אמנות

במשך שנים אוסף האמן אולף קונמן חלקים מזוגות אופניים ישנים שהוא מוצא ברחובות ברלין בה הוא חי. בסוף השבוע הקרוב חלק מהאוסף שלו, שמכיל מאות חלקי אופניים שהפכו לעשרות זוגות חדשים, יוצג לצד עבודות נוספות בתערוכה “מקדש אופניים” שתפתח במוזיאון חיפה לאמנות במוצאי שבת (עד ינואר 2019), שהיא חלק מאשכול תערוכות שעוסק בתרבות הצריכה.

“ברלין היא עיר של אופניים”, הוא מסביר. “יש בה שבילי אופניים, תשתיות לאופניים ובעיקר תרבות אופניים. זו עיר שמעודדת רכיבה והיא גם עיר ענייה באופן יחסי, כך שהרבה בוחרים באופניים ככלי תחבורה זול, יעיל וקל. יש גם משהו בתרבות הגרמנית שהוא לא מתפנק — גם במזג אוויר נוראי בחורף אנשים יעדיפו לנסוע באופניים, אפילו אם יש להם רכב”.

האמן אולף קונמן צילום: אלעד גרשגורן

קונמן (45) נולד בשוויץ להורים גרמנים, אבל מגיל 4 חי בישראל. “אין לי אזרחות ישראלית, אני מוגדר כ’תושב קבע’, אבל אני מרגיש ישראלי יותר מהכל”. אמנות הוא למד בכלל בניו יורק, ובמהלך השנים עסק בעיקר בציור והציג בתערוכות בארץ ובעולם. בשנת 2009 עבר לחיות עם משפחתו בברלין, כדי לקדם את הקריירה האמנותית שלו. “הבחירה בברלין לא היתה מקרית. יכולתי לבחור בניו יורק או לונדון, אבל יש לי אזרחות גרמנית, אז זה הרגיש יותר נכון”.

וזו היתה בחירה נכונה?

“יש סביב ברלין, ולא תמיד בצדק, המון אידיאליזציה. היה משהו קצת מגלומני בחשיבה שלי שאני יכול ‘לכבוש’ את ברלין כצייר. למרות שאני גרמני, אני מהגר בעיר. הגרמנית שלי לא טובה, ולעבור עם שני ילדים קטנים ובלי עבודה קבועה, עם מזג אוויר שבמשך חצי שנה הוא נוראי — זה לא פשוט למי שגדל בארץ. היום יש לי איזו התפכחות מהחלום הזה, ובאותה נשימה אני יכול להגיד שאני חי מאמנות במשרה מלאה”.

הסטודיו של האמן אולף קונמן בברלין צילום: אולף קונמן

עוד יתרון משמעותי שמצא קונמן בברלין היה כאמור, תרבות האופניים, מה שהוביל די מהר לפיתוח תחביב ייחודי. “שמתי לב שיש בעיר הרבה זוגות אופניים שאנשים נוטשים מכל מיני סיבות. התחלתי לאסוף את האופניים. את החלקים אספתי לסטודיו שלי ובהפסקות שלי מהציור התחלתי לפרק, להרכיב, להכיר אותם דרך הידיים. מדובר בזוגות אופניים פשוט יפהפיים, כל מיני פניני וינטג’ משנות ה־60 וה־70 ששכבו באיזה שיח. אני לא רואה בהם פגומים אלא להפך, דווקא האופן שהזמן ומזג האוויר פגעו בהם, מוסיף להם המון יופי. אף פעם לא הלכתי לחנות אופניים כדי להשלים חוסרים, זה תמיד רק ממה שמצאתי, מעין תהליך פרנקנשטייני”.

את הזוגות החדשים מרכיב קונמן לא במקריות, אלא מחבר חלקים של אופניים מאותו סגנון ותקופה. “אם זה זוג משנות ה־70 כל החלקים חייבים להתאים מבחינה עיצובית”, הוא מסביר. “זה תהליך ארוך, לפעמים אני מחכה 3–4 שנים לחלק מסוים. זה כמובן לא עניין עסקי בשום צורה: בסוף התהליך, כשאני מסיים להרכיב זוג — אני נותן אותם במתנה. לי יש כבר כמה זוגות לכל מצב רוח וגם לכל אחד מהילדים שלי יש כמה זוגות, אבל העובדה שאני נותן אותם במתנה היא מה שהעלה את הרעיון להביא את הנושא לידי תערוכה שעוסקת בתרבות הצריכה”.

יש בזה אמירה ביקורתית לגבי התרבות הזו מבחינתך?

“אני לא לוחם וזה לא איזה סטייטמנט פוליטי, זה פשוט חלק מהחיים שלי. אני חי עם מודעות לסביבה, כמעט לא קונה שום דבר חדש. יש לי איזה צורך ונטייה להמשך לדברים שכבר יש בתוכם היסטוריה וזמן, וזה מאפשר לי לבנות חיים שלמים מאוד בזול”.