אנריקה איגלסיאס, גרסת ברוקלין

“כל שיר שיוצא מנשמה יהודית ובא להעביר מסר חיובי זה מוזיקה יהודית”, אומר הזמר גד אלבז ל”כלכליסט” בראיון טלפוני מארה”ב. “כל שיר שלא מדבר על גוף האשה בצורה מזלזלת או שהילד שלי לא יכול לשמוע, הוא יהודי”.

בימים אלה אלבז הוא סוג של סופרסטאר של מוזיקה יהודית־דתית. קליפ של אלבז, למי שלא מכיר, הוא דבר לא ייאמן: דמיינו גרסה קצת יותר שמנמנה של אנריקה איגלסיאס, חתיך לוהט ומטופח ומאחוריו חבורת רקדנים שנראים כמו בוי־בנד, שר פופ מצעדים עכשווי, עם טקסטים מחזקים וכיפה על הראש.

חבר להקת זושא, מתוך "חסידיסטוק" צילוםף יחצ כאן

אלבז, שעבר לא מזמן עם משפחתו לניו יורק כדי לקדם קריירה בינלאומית, הוא אחד מכוכבי הסדרה התיעודית “חסידיסטוק”, המשודרת בימי שלישי בכאן 11. הסדרה, שיצר אמיתי אחימן וביימו אבידע ליבני ואסף גלאי, מתעדת את גיבורי התרבות של המוזיקה היהודית העכשווית בארץ ובעולם. הסדרה עלתה בשבוע שעבר, בפרק שהוקדש לראפר האמריקאי השחור ניסים בלאק שהביא את הגנגסטה־ראפ למאה שערים. הפרק השני, שישודר הערב, מוקדש לאלבז, האיש שהביא את המוזיקה היהודית למאה ה־21. ”אני לא עושה מוזיקה חסידית”, מבהיר אלבז, “אני עושה מוזיקה מודרנית רגילה. מוזיקה חסידית היא מן התהילים ובהברה חסידית בסגנון רוקנ’רול סלאש הורה. אני עוף מוזר בעולם היהודי. בגלל שאני מישראל ועושה גם מזרחית, גם פופ, היפ הופ, דאנס וכל הסיפור הזה, ביחד עם רוחניות במסר, זה משהו שלא היה קיים. בזמנו היו אנשים שלא אהבו את זה שאני עושה שינוי, אבל המתנגדים נעלמו. העולם היהודי הולך למקום מאוד מודרני ופתוח. גם יהודים שומרי תורה ומצוות אומרים: ‘וואו, יש מוזיקה יהודית קולית, ואני לא צריך לשמוע מוזיקה של גויים’”.

גד אלבז בהופעת רחוב בניו יורק. “העניין הוא להיות כמה שיותר רוחני” צילום: יחצ כאן 11

אבל אתה כן שומע מוזיקה של גויים.

“כל החיים, האמת. בהתחלה הושפעתי מבייבי פייס ומהג’יפסי קינגס, ומשם המשכתי למוזיקה לטינית. ואחרי זה ג’סטין טימברלייק התחיל. אחר כך נשאבתי למוזיקה ערבית ומזרחית”.

אלבז פגש את אור הזרקורים לראשונה בגיל 4, כששר ביחד עם אביו בני את הדואט “אבא, אותך אני אוהב”. אלבז האב התחיל את דרכו כרוקר חילוני, נהיה כוכב בגל המוזיקה המזרחית של האייטיז ובהמשך נטען כי היה מקורב לעולם הפשע. כשגד היה ילד, אביו חזר בתשובה והפך לזמר הבית של ש”ס. אלבז מעדיף לדבר על אביו בקונטקסט מוזיקלי־תרבותי. “אבא שלי הוא קודם כל זמר רוקנ’רול”, הוא אומר. “אני גדלתי על פינק פלויד. המוזיקה המרוקאית הכניסה לנו את הווייב המזרחי, אבל אני לא מגדיר את אבא שלי זמר מזרחי. לא שאני לא גאה במוזיקה המזרחית. להפך — אני חושב שזה הדבר הכי טוב שקורה בישראל עכשיו. בגלל שאני הבן של בני אלבז היה לי קשה מאוד להיכנס לרדיו הישראלי. בגלל סטיגמות הגדירו אותי לפני ששמעו מה אני שר. בדיוק כשעזבתי נזכרו להיפתח ומירי רגב עשתה מהפכה”.

בפרק על אלבז אנחנו פוגשים אותו במהלך המעבר לניו יורק, ונראה שזה לא קל לילדיו. “עברנו לניו יורק לפני שנה וארבעה חודשים. הופעתי כל כך הרבה בחו”ל במשך שנים ולא יכולתי יותר לחיות חיים כפולים, אז החלטנו לעבור. ההתמקדות שלי היא כרגע בקהילות היהודיות בעולם ובשוק הבינלאומי. לאחרונה יש התפתחויות יותר רציניות לגבי העולם הכללי. אני עובד עם כמה מפיקים גדולים, כמו רודי פרז, שהוא מפיק לטיני זוכה פרסי גראמי, שגילה בין היתר את כריסטינה אגילרה”.

אז אתה פונה גם לקהל לא יהודי?

“אני פונה לכולם. העניין הוא להיות כמה שיותר רוחני, וליצור אחדות בין יהודים ולא יהודים. עכשיו אני מתחיל את זה, זה עדיין לא קורה”.

מוזיקה יהודית מגבילה מבחינת קריירה בינלאומית?

“כבר קיבלתי הצעות רציניות להיות זמר שלא מוגדר כיהודי בכלל. ברגע שרצו שאעשה קליפים עם נשים, סירבתי לחוזה מאוד גדול. זה התחיל תמים ובשורה התחתונה רצו שאעשה מה שכולם עושים. אני לא עושה את מה שכולם עושים, ואני לא חושב שזאת הגבלה. אני חושב שזה יתרון שאתה מזוהה עם משהו ולא שוחה עם הזרם. הסיכוי להצליח אפילו גבוה יותר אם אתה נאמן לאמת שלך”.