האם שופט יכול להיות חכם יותר מהרגולטור? בעליון חושבים שלא

עד כמה חוות דעת של רגולטור מחייבת את השופטים? בית המשפט העליון חיזק לאחרונה את מעמדם של הרגולטורים, כשקבע שבית המשפט המחוזי צריך היה לפסוק בהתאם לעמדת המפקחת על הביטוח בתביעה ייצוגית שהוגשה נגד חברות ביטוח בטענה לגביית יתר. שופטי העליון הפכו פסק דין של שופט המחוזי רמי כהן, שהחליט לקבל את עמדת התובעים בניגוד לחוות דעת שהגישה המפקחת דורית סלינגר.

לפסק הדין שחיברה שופטת העליון יעל וילנר יש השלכות על שאלה עקרונית נוספת: האם העובדה שתביעה ייצוגית מוגשת בשל נזק שולי או זניח (“זוטי דברים”) יכולה להיות עילה לדחייתה? הרי עצם ההיגיון של תביעה ייצוגית נשען על ההנחה שההפסד לאדם הבודד נמוך מכדי שיהיה לו עניין להגיש תביעה, בעוד הרווח הכולל של החברה או הרשות הוא עצום.

הממונה על שוק ההון, הביטוח והחיסכון דורית סלינגר. החלטה שמחזקת את מעמד הרגולטורים צילום: עמית שעל

ומעשה שהיה כך היה. חברות הביטוח הפניקס, הראל, כלל, מנורה ומגדל גבו ממבוטחיהן במשך שנים תוספת בשיעור של 4%‑6% מהפרמיה עבור פריסת התשלום לתשלומים חודשיים. אלא שכמה מבוטחים, בתביעה ייצוגית שהגישו נגדן לבית המשפט המחוזי בתל אביב באמצעות עו”ד אייל גולדנברג, טענו שהתוספת (המכונה “תת־שנתיות”) נגבתה שלא כדין. לדבריהם, חוזרי המפקחת על הביטוח מתירים לגבות תוספת כזו על מרכיב ביטוח החיים, ואילו חברות הביטוח גבו אותה גם על מרכיב החיסכון.

החברות, מצידן, התעקשו שהתוספת חוקית. בתשובה שהגישו באמצעות עורכי הדין ברק טל, עידו חיטמן וגיא קורתני ממשרד יגאל ארנון, הן טענו שגביית ה”תת־שנתיות” נועדה לכסות עלויות תפעול שנגרמות להן מהפסד פרמיות עתידי ומהגבייה בתשלומים.

יעל וילנר, שופטת בית המשפט העליון צילום: יאיר שגיא

כאן נכנסה לתמונה סלינגר, ובחוות דעת שהגישה לבית המשפט תמכה דווקא בחברות. אלא שהשופט כהן סירב להתרשם, וקבע שהוא ‑ ולא הרגולטורית ‑ אמון על פרשנות החוזרים שלה. כהן סבר שעמדת המפקחת השאירה פתח למסקנות שונות, שהוא מוסמך להכריע ביניהן, ואישר את התביעה.

בערעור שהגישו חברות הביטוח לבית המשפט העליון פסקה השופטת וילנר, בהסכמת השופטים אורי שהם ודוד מינץ, שיש לקבל את עמדת סלינגר ולדחות את התביעה הייצוגית.

וילנר מודעת לקושי שבהחלטה. היא התלבטה אם בית המשפט יכול בכלל לפנות לרגולטור ביחס ל”מחלוקות המתעוררות בהליך אזרחי שהמאסדר אינו צד לו”, ותהתה מהו מקור הסמכות לפנות לרגולטור, למרות הנוהג לעשות כך, ואם בכלל ראוי לפנות אליו.

וילנר הציגה נימוקים אפשריים לכך שאין לפנות לרגולטור: ראשית, "בית המשפט הוא האמון על פרשנות של הסדרים נורמטיביים", ומוסמך לפרש חוקים, חוזים וצוואות בלי לבקש חוות דעת ממחבר הטקסט. שנית, וחשוב יותר, תפקיד בית המשפט הוא לבקר את המאסדר, כפי שעשה כהן במחוזי.

חרף הקושי, וילנר קיבלה את עמדת סלינגר: "שוכנעתי שעמדת המפקח מצויה ללא כל ספק במתחם הסבירות".

עמדה נוספת של השופטת וילנר שמעוררת קושי היא הקביעה שגם במקרה של תביעות ייצוגיות אפשר להתגונן מהתביעה בטענת "זוטי הדברים".

וילנר אמנם כותבת שרוב המבוטחים לא היו טורחים לתבוע משום ש"הנזק הנטען עומד על 4 אגורות לחודש למבוטח, היינו פחות מ־3.5 שקלים לשבע שנים". אבל בהמשך היא מציגה את ההיגיון והמסקנה ההפוכים: "אין לראות בדחיית בקשה לאישור תובענה ייצוגית בשל הגנת 'זוטי דברים' משום השלמה עם גביית יתר — אף אם זניחה — שלא כדין. התעשרותם של גופים במשק על ידי גביית יתר פעוטה מיחידים עלולה להוביל ברבות השנים להתעשרותם בסכומים לא מבוטלים". במקרה הנוכחי, גביית היתר הוערכה ב־15 מיליון שקל.

בכל מקרה, הדיון בהגנת “זוטי דברים” בתביעה ייצוגית תמוה ואף מיותר, כיוון שהגיונה של הייצוגית מושתת על הצטברות נזקים קטנים שאינם מצדיקים תביעה של אדם בודד, ורק כקבוצה אפשר לבוא חשבון עם גורם הנזק שמרוויח הון עתק מהצטברותם.