ריקוד של געגוע
הכוריאוגרף לירון עוזרי ביסס את יצירתו החדשה, שתעלה הערב במרכז סוזן דלל, על הריקוד שביצע ליד כסא הגלגלים של אמו, חולת ניוון השרירים
כשהיה בן 5 חווה הרקדן והכוריאוגרף לירון עוזרי אירוע מכונן. אל חגיגת יום האם בגן הגיעו כל האימהות וכשהתנגן השיר “אמא” כל הילדים רצו לחבק את אמם, בעוד אמו של עוזרי לא הגיעה. “אמי חלתה בניוון שרירים וגדלתי לתוך זה בלי להבין שמשהו שונה ולא ראיתי בזה מגבלה”, נזכר עוזרי, “אני לא אשכח לעולם את הרגע הזה בגן שהבנתי פעם ראשונה שהיא לא יכולה להגיע לקחת איתי חלק בחגיגה. הגעתי הביתה ונורא כעסתי. עם הזמן הבנתי שאמא שלי שונה”.
ההתמודדות עם מחלת אמו הולידה את יצירתו החדשה של עוזרי, “ריח של געגוע השאיר בי חותם”, שתעלה הערב במסגרת ערב גברים יוצרים בעונת המחול הבינלאומית בסוזן דלל שנפתחה השבוע. היצירה עוסקת בגעגוע, רגעי זיכרון וסיטואציות מן העבר סביב כיסא הגלגלים של אימו. חוויות ילדות לצד התבגרות ורצון להמשיך קדימה.
הניצנים הראשונים של התנועה אצל עוזרי בקעו מתוך זה שהוא בילה שעות עם אימו החולה ורקד סביבה. “אמי היתה כל עולמי, הייתי מחובר אליה בוורידים, אולי זה קשור לעובדה שנולדתי פג במשקל 900 גרם. הייתי מבלה שעות סביבה ורוקד איתה כשהיא בכיסא גלגלים כי האמנתי שאם אני ארקוד ואזוז לידה אולי היא תקום, היה בי רצון עז להניע אותה וכך התחלתי לנוע בעצמי. באמת האמנתי בתור ילד שאני יכול לרפא את אמא שלי”.
הרקדן והכוריאוגרף לירון עוזרי צילום: ויקטור זי אמו של עוזרי (32), הצעיר בין ארבעה אחים ואחיות, נפטרה כשהיה בן 12. “לקחתי את זה קשה אבל אמרתי לעצמי שאני אמשיך לדבוק במתנה שהיא הביאה לי לחיים, בתנועה, כי היא רצתה שאהיה שמח והיא הניעה אותי בנוכחות שלה כשהיא היתה יושבת ואני רוקד סביבה. אחרי שהיא נפטרה כל פעם שנזכרתי בה הייתי נכנס לחדר ורוקד שעות, זה עזר לי להתפרק ולשחרר את הכאב לי”.
כעבור שנתיים חוותה משפחת עוזרי טרגדיה נוספת כאשר אחותו הגדולה נרצחה בגיל 22 על ידי בן זוגה בתל אביב. עוזרי הדחיק במשך שנים את הכאב ולא חשף את סיפורו האישי, גם כשלקח חלק בתוכנית הריאליטי “מלחמת העולמות”. “שנים לא רציתי לדבר על זה כי חששתי והתביישתי. תמיד האמנתי בעצמי ולא רציתי שיסתכלו עליי כמו מסכן”.
בשנה וחצי האחרונות עשה עוזרי שיתופי פעולה עם אמנים שונים, בהם אלון בירגר איתו יצר עבודה המבוססת על אור ועבדוה עם אמנים פלסטיים במוזיאון תל אביב, ופרויקט הצילום “תמונה בתנועה”, מעין סיפורים קצרים בתנועה. “בחלק מהעבודות הרגשתי שמשהו לא עובד לי, מצד אחד מאוד מעניין ומצד שני הביא אותי למקום של תיסכול ולא באמת ידעתי למה. גם בעבודה שעשיתי עם חברה, רקדנית ברזילאית, על השוני בתפיסות העולם והתרבויות שלנו הרגשתי שזה לא זה. נגעתי בהרבה דברים אבל משהו עדיין לא היה עד הסוף והרגשתי שאני צריך להמשיך לחפש מה אני רוצה להגיד”.
עוזרי, יליד ראשון לציון, מתגורר כיום עם בן זוגו בתל אביב, מלמד ויוצר מחול. על היצירה החדשה, מספר עוזרי: “בעבודה אני מנסה לחזור לשני רגעי ההמתנה המרכזיים שהיו לי, האחד כשחיכינו לבשורת הרופאים בבית החולים עם אמא, והשנייה בתחנת המשטרה בחוסר הוודאות על גורלה של אחותי. השנה זה 20 שנה בלי אמא ו־18 שנה בלי אחותי, ואמרתי לעצמי שהגיע הזמן לפרוק ולעשות עם זה משהו, אני שומר את זה בבטן כל כך הרבה שנים והגיע הזמן לשחרר. זה תהליך מאתגר ולא פשוט, יש חזרות שלמות שאני מתפרק בבכי וחוזר לרגעים מהעבר. אני רוקד בשביל אמא שלי ובשביל אחותי. אני מנסה להעביר אופטימיות דרך התנועה”.
