הש"סניק שנשאר מאחור: סרט הביכורים של אלירן מלכה

“הבלתי רשמיים”, סרט הביכורים של אלירן מלכה (יוצר הסדרה “שבאבניקים”), פותח היום את פסטיבל ירושלים. התקציר לסרט, הסיפור האמיתי מאחורי הקמת תנועת ש”ס ב־1983, לא מסגיר את העובדה שזו למעשה קומדיה ערמומית, ממולחת, מפולפלת כמו תלמיד חכם וחריפה כמו פוליטיקאי ותיק.

שולי רנד, בתפקידו הראשון בקולנוע מאז “אושפיזין” (לפני 14 שנה), מבעיר את המסך עם דמותו של יעקב כהן, בעל בית דפוס חרדי מזרחי מירושלים, שנמאס לו שבתו נזרקת מהסמינר החרדי האשכנזי שבו היא לומדת. כשהפיוז קופץ לו, הוא מחליט שעליו לנצח את הממסד האשכנזי במגרש שלו, ומקים רשימה לבחירות למועצת העיר ירושלים. שם, הוא מקווה, יהיו לו הכוח והתקציבים להקים מוסדות חינוך ותורה לציבור החרדי המזרחי.

יעקב כהן, אנחנו מגלים, היה האיש שהגה את ססמת הבחירות “להחזיר עטרה ליושנה”. אם אתם תוהים למה מעולם לא שמעתם עליו, ובכן - על זה בדיוק הסרט, על האיש שהגה, יזם, התניע ודחף, ואז נשאר מאחור. זה סיפורו של איש תמים שמתחבר עם אנשים מיתממים.

“הבלתי רשמיים” מתחיל עם שיר מקורי של שי צברי ושולי רנד, שנשמע כמו ביצוע משותף של ג’יימס בראון וניסים גרמה. השיר נותן לסרט את הגרוב, הקצב והחוצפה שהולכת וגוברת לכל אורכו.

מתוך “הבלתי רשמיים". בימוי ומשחק מבריקים צילום: ירון שרף

בסרט אמריקאי גיבור כמו יעקב כהן, עני, תמים וטוב לב, אבל גם קצת פושטק, שנמאס לו שהממסד דופק אותו. ילך לשדוד בנק, או קזינו, או מוזיאון או מסלול מירוצים. ילך לעשות מכה שגם תסדר אותו כלכלית וגם תעקוץ את בעלי הכוח. מה עושה הגיבור הישראלי? הולך להקים מפלגה. הנואשים באמריקה יתנהגו כמו בסרט, הנואשים בישראל יתנהגו כמו מבט לחדשות. מלכה — ערמומי, כבר אמרתי — מחבר בין הקצוות ובונה את “הבלתי רשמיים” קצת כמו סרט שודים אמריקאי: עם קצב, הומור ושפה מושחזת, זה סרט החרדים שאפשר היה לדמיין את סטיבן סודרברג מביים.

זה כנראה לא מקרי שעלילת “הבלתי רשמיים” מתרחשת בשנים 1984-1983, כי אלה היו השנים שבהם ניסו ליצור בארץ קולנוע פוליטי,

להגיב לעוולות באמצעות אמנות. הפעם האחרונה שדמות כמו זו של יעקב כהן רצתה לדפוק את הקופה, היתה עם הרצל בן־טובים מ”מתחת לאף” (1982);. הפעם האחרונה שניסו לעשות מעין קומדיה על פוליטיקאי צעיר, אידיאליסט ותמים, היתה ב”המשחק האמיתי” (1980). והפעם האחרונה שבה יצרו סאטירה פוליטית שהיא גם קומדיה עממית וגם בעלת מסר חברתי חתרני, היתה ב”המובטל בטיטו” של זאב רווח (1987). הסרטים הללו נגמרו במפלה כי הציגו את הגיבורים שלהם באור עלוב, שבגדו בגיבורים שלהם. “הבלתי רשמיים” אולי ממשיך את סרטי שנות ה־80 בתכניו, אבל הוא עושה את זה עם כתיבה, בימוי ומשחק מבריקים שמצליחים להיות גם נבונים וגם נגישים.

מלכה ניגש לסיפור הקמת ש”ס באמפתיה ובאהבה, ומתוך הבנה למהפכה החברתית שנעשתה שם. אבל הוא גם מציג את זרעי הסקנדלים שיבואו, כשהחשיפה לכוח משחיתה גם את ירא השמים הגדול ביותר. הוא נוגע בחיבור הבעייתי בין דת ופוליטיקה, שנראה כמו סתירה גמורה. התפיסה של “אין עוד מלבדו” מול “כוחי ועוצם ידי”, כשתמימות הופכת לציניות, כש”תנו לי” הופך ל”מגיע לי”. אבל גם חוטי הביקורת נמצאים בחציו השני של הסרט אבל בסופו של דבר, זה סרט על תמימות, שליחות ואמונה. אם יש סרט בעולם שבו דאוס־אקס־מכינה הוא הדבר הכי הגיוני בעולם, זה הסרט. אלוהים אכן מגיע מהמכונה (מכונת הפקס, במקרה הזה), אבל רק אחרי הרבה מאוד תפילות.