נבחרת העתודה של ישראל: אורך, שכל, תחושה ורגש
נבחרת ישראל היתה הנבחרת הטובה ביותר בטורניר הזה ובכלל בלי ספק עם ניצחונות מרשימים נגד אימפריות כדורסל קיימות ומתגבשות. האם הכדורסל הישראלי יהיה חכם מספיק כדי לבנות על ההצלחה הזו?
האנתרופולוגית ד"ר טלסה מונסון מאוניברסיטת ציריך, ולשעבר מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, בדקה את הקשר בין מוטת זרועות להצלחה בכדורסל. היא בדקה יותר מ-10,000 איש - 2,990 שחקני כדורסל, 1,284 לוחמי MMA ו-6,068 חיילים מצבא ארה"ב. הממצאים, שהתפרסמו ב-JASDE והובאו לציבור על ידי Yahoo.com הראו ששחקני NBA בעלי מוטת זרועות ארוכה מהרגיל הם השחקנים הטובים יותר בליגה.
בממוצע, לפי מונסון, היחס בין גובה למוטת זרועות הוא 1.17 (פי 1.17) - כלומר מוטת הזרועות גדולה במעט גדולה מהגובה של השחקנים. עם זאת, אצל השחקנים המצטיינים באמת מוטת הזרועות גדולה מיחס של 1.17. כשאצל שחקנים מסויימים בגובה 2.00 מטר עד 2.10 מטר, מוטת הזרועות ארוכה מהגובה שלהם ב-35 ס"מ או יותר.
ב-NBA יודעים את זה כבר הרבה שנים ולכן מחפשים את השחקנים שמוסיפים Length - אורך - למשחק. יש להם יתרון מובנה ענקי מאחר שהם יכולים - עם הזרועות שלהם - להגיע לכדורים, להיכנס לכדרור היריב, להשיג מגע בכדור בהגנה וגם להגיע לריבאונדים - אפילו אם הם לא הכי גבוהים במגרש.
החבר'ה הארוכים האלה עוד יותר חשובים בעידן אליו נכנס הכדורסל בשנים האחרונות.
בעיצומה של מהפכה
הזכייה הראשונה של גולדן סטייט באליפות ב-2014 התחילה מהפכה בכדורסל. חמישייה קטלנית של שחקנים מ־1.91 מטר ל־2.01 מטר שיחקה כדורסל שמבוסס על שלשות, ולכן גם פתח את המגרש לחלוטין וביטל את יתרון הגובה של היריבות - ואיפשר לשחקן כגון סטף קרי (1.90 מטר, מוטת זרועות של 1.92 מטר) לפרוח באווירת הכדורסל החדשה הזו. היו קבוצות "סמול בול" לפני גולדן סטייט, אבל שום קבוצה לא היתה מלאה בטווינרים (tweener) והיתה כל כך דומיננטית. מה זה טווינר? מקורה בביטוי In Between, שמתאר שחקן שגבוה מכדי להיות גארד, אך נמוך מכדי להיות פורוורד או סנטר. פעם זו היתה מילה גסה בדראפט ה־NBA. "הוא שחקן טוב, אבל הוא נמוך לעמדה שלו", היו אומרים. "הוא טווינר", אך היום זה המצרך הכי מבוקש בשוק השחקנים.
נבחרת העתודה של ישראל בכדורסל צילום: ynet הטווינר הטוב ביותר בליגה כיום הוא דריימונד גרין, שגבוה רק משלושה שחקנים בסגל של הווריירס, אך מתפקד כ"גבוה" ויש לו תפקיד קריטי באחת מהקבוצות הגדולות בהיסטוריה.
כאמור, הקונספט של כדורסל ללא עמדות (Position-less Basketball) התפתח רבות מאז הזכייה של גולדן סטייט באליפות, והענף כולו עבר אבולוציה. הכדורסל הוא משחק הרבה יותר זורם עכשיו, השלשות מרחוק הפכו לכלי נשק רציני שפותח את המשחק, מרוקן את הצבע משחקנים ומאפשר לכישרון כדרור וזריזות לבוא לידי ביטוי. כיום הערך של טווינרים פשוט אדיר. אם פעם שחקן כמו גרין נבחר במקום ה־35 בדראפט כי "לא התאים לאף עמדה", היום הדראפט מלא בשחקנים שמתאימים לכמה עמדות. "אין יותר חמש עמדות", הסביר בראד סטיבנס, אחד מאבות המהפכה עוד כמאמן בבאטלר. "אנחנו במצב של שלוש עמדות — מישהו שיודע לכדרר, מישהו שיודע לרוץ ואולי מישהו 'גדול'. אבל מה שחשוב הוא הגיוון. ככל שהשנים עוברות צריך מגוון רב יותר של כישורים".
הכדורסל ללא עמדות חי על הרבה מאוד סוויצ'ים (החלפת שחקני הגנה), ולכן צריך שהשחקן הגבוה יידע לשמור על קו השלוש ושהשחקן הקטן יידע להתמודד מול שחקן גבוה ממנו. בעידן כזה שחקנים בגובה 2.10 מטר שלא יכולים לשמור על רכז קטן וזריז לא יהיו יעילים. וזה עובד גם הפוך, שחקן 2.10 מטר שלא יודע לקלוע מהשלוש ולגרום לשחקן הנמוך יותר לצאת מהצבע ולהיצמד אליו (וכך "לפתוח" את המגרש) הוא שחקן שפוגע בהתקפה. העניין הוא שאין הרבה שחקני 2.10 מטר שיודעים לעשות את הדברים הללו, מאחר שלא לימדו אותם לעשות את הדברים הללו או שהם פשוט לא יכולים בגלל שהם מסורבלים מדי. יותר מדי גפיים מה שנקרא. ולכן החיפוש התמידי הוא אחר "ווינגס" (מהמילה 'סווינגמן' - שחקן שיכול לשחק כפורוורד או כגארד) שחקנים שיכולים לרוץ, לכדרר, לקלוע לשלוש, להגן על כל עמדה.
יתרון לכדורסלן הישראלי
ועכשיו, כשאנחנו בעידן הזה - לפתע פתאום לכדורסלן הישראלי יכול להיות יתרון. הכדורסל הישראלי אף פעם לא ייצר גבוהים - עניינים גנטים ותרבותיים. עם זאת, הכדורסל הישראלי יכול ונראה שכבר התחיל, לייצר הרבה שחקנים בין 1.95 מטר ל-2.02 מטר. "הסוויטספוט" של הכדורסל החדש.
ניתן היה לראות את זה בנבחרת העתודה - אלופת אירופה עד גיל 20: שחקנים כגון יובל זוסמן (2.00 מטר), מירון רוינה (2.02 מטר), מיכאל מושקוביץ' (2.01 מטר) ודני אבדיה (2.04 מטר) שיחקו את המשחק המודרני וגם ריווחו את המשחק עבור שחקנים כגון מייקל בריסקר (1.82 מטר) וגיל בני (1.80 מטר). בהגנה הנבחרת הישראלית עבדה מצוין בסוויצ'ים ובזכות אגרסיביות, אסרטיביות והכנה מצוינת של צוות האימון, לא נראו ולו לרגע 'לא במקום' שלהם. והכי חשוב? הם שיחקו בצורה קבוצתית כמו חבורה של אחים על המגרש. השראה לא רק לכדורסל הישראלי אלא לכל ענפי הספורט בישראל.
נבחרת ישראל היתה הנבחרת הטובה ביותר בטורניר הזה ובכלל בלי ספק עם ניצחונות מרשימים נגד אימפריות כדורסל קיימות ומתגבשות.
קרדיט למאמנים, למנהלים ולמאמני הקטסל
צריך להעניק הרבה קרדיט לאריאל בית הלחמי, המאמן, ועוזריו שרון אברהמי ויואב שמיר. אך גם למערכת המקצועית באיגוד הכדורסל (אותה מוביל פיני גרשון) וגם למאמנים של אותם ילדים בקט-סל. במקום לתקוע את הילד הכי גבוה מתחת לסל שיביא להם ניצחונות, הם טיפחו את כישורי הכדרור והקליעה שלו כדי שיוכל להיות בחור שמתנשא לגובה 2.01 מטר ולהיות בדיוק מה שצריך בכדורסל של היום.
הישראלי הבא ב-NBA?
הסקאוטים בתחרות התרשמו במיוחד מדני אבדיה - השחקן הצעיר ביותר בסגל וככל הנראה בעל הפוטנציאל הגדול ביותר. ב-2.04 הוא עדיין לא הגיע לגובה המקסימלי שלו אבל בזכות אימונים מגיל צעיר עם אביו, הכדורסל הסרבי שהתאזרח בישראל, זופר אבדיה, הוא בעל יכולות טכניות משובחות. לפי אוסטין גרין מאתר loscrossovers.com אבדיה יכול להיבחר בדראפט ה-NBA ב-2020. "אני ממש מתרשם מדני אבדיה" כותב גרין. "הוא ווינג שיכול לנהל את המשחק ומצליח מול שחקנים מבוגרים ממנו בשנתיים-שלוש.
יש לו אינסטינקטים טובים והוא מרגיש את המשחק היטב". לפי גרין, אבדיה צריך "ללטש את המשחק שלו" ו"לשפר את יכולת הכדרור והזריקה משלוש אבל אני מצפה שזה יקרה". גרין התרשם מהנבחרת כולה "הם כל כך טובים" - אבל אבדיה, כאמור, הכי מרשים וכרגע הכי סביר שהוא זה שיגיע ל-NBA. "הוא נראה כמו בן של מקצוען. יש לו תחושה טבעית למשחק והוא מאוד אגרסיבי בשני צדדי המגרש". עם זאת, גרין מזהיר שאבדיה הצעיר צריך להמשיך לעבוד קשה כדי להגיע לרמה הגבוהה ביותר. יש לו עוד הרבה "ללטש". כמו כן, אם לא ישחק כבר העונה בבוגרים, עשוי ללכת אחורה.
בנים של
עניין "הבן של המקצוען" הוא כנראה קריטי גם בהצלחה של נבחרת העתודה. בריסקר (בנו של מארק), עידו פליישר (בנו של עופר) ואבדיה, כאמור, בנו של זופר. כמו . גם גיל בני הוא בן של ספורטאי לשעבר (ארז) ויובל זוסמן הוא בן של מאמן כדורסל. בכדורסל (אגב, גם בכדורגל ובענפים אחרים) רואים שיש לבנים של יתרון. הם לומדים מה צריך בשביל להיות מקצוענים מגיל צעיר. לא סתם, ה-NBA כיום מלא בשחקנים שהם בנים של שחקני לשעבר. סטף קרי וקליי תומפסון, דווין בוקר, אד דיוויס, לארי נאנס ג'וניור, קיירי אירווינג, בן סימונס, ג'אברי פארקר, אוסטין ריברס, גלן רובינסון השלישי, דומנטאס סאבוניס ג'אסטיס ווינסלו ועוד רבים הם בנים של שחקנים. חלקם דור שלישי של שחקנים מקצוענים.
התמונה הגדולה
נבחרת העתודה היא בהחלט מוצלחת מאוד אך צריך להסתכל על התמונה הגדולה יותר. קודם כל, זכייה באליפות אירופה עד גיל 20 צריכה להיחשב כהתחלה ולא כמטרה לקריירה. יהיה מאוד עצוב אם האליפות הזו תהיה השיא המקצועי של שחקני הנבחרת. כמו כן, חשוב לזכור הרבה מהנבחרות האחרות באליפות אירופה עד גיל 20 לא הביאו את השחקנים הכי טובים שהיו יכולות להביא. וחשוב לזכור: הנבחרות הצעירות יותר של ישראל לא ממש מצליחות.
הנבחרת הבוגרת כושלת. בליגת העל אין קבוצות שבונות על הצעירים הללו ומעניקות להם זמן ואת האפשרות לטעות, לתקן, לגדול כשחקנים ובני אדם. כי בלי קשר לחוק הרוסי או חוקים אחרים, השחקן הישראלי לא יתקדם אם לא תהיה סביבו מעטפת מקצועית ואנושית שתסייע לו כשהוא צריך עזרה, תעניק לו מקום להמשיך להתאמן ולהתמקצע ותעניק לו את העצות הנכונות. הכדורסל הישראלי לא הוכיח שהוא יכול לעשות זאת בעבר - יש לו הזדמנות לתקן. כדי שזה יקרה הקבוצות הישראליות יצטרכו לקבוע לעצמן שהתפקיד שלהן הוא גם לנצח את המשחק הבא אבל גם לטפח את הדור הבא של הכדורסל הישראלי. אם זה לא יקרה, אלופי אירופה יחזרו לאפרוריות העגומה של הספסלים באולמות הכדורסל בישראל.
