בתנועה: כמעיין המתגבר

יותר מכל היא מזכירה לי מעיין של מים צלולים, אז לכבוד יום ההולדת שלה הלכנו למעיין. ולא סתם מעיין, אלא אחד שנובע בהרים הגבוהים והוא הכי שופע בעולם, או לפחות אחד מחמשת ההכי שופעים. בכל אופן, הוא יפהפה. ונדרש מעיין יפהפה כדי לעמוד באתגר היומולדת של אלישה. זה יום ההולדת השלישי שבו אני לצדה. בפעם הראשונה לקחתי אותה בכדור פורח. אפילו בשניים. ביום ההולדת השני קניתי לה את הבלנדר שעליו תמיד חלמה. עכשיו בא האתגר השלישי, כשאנחנו בארץ זרה, בקיץ שבולע את משאבינו.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"השנה אל תביא לי מתנה!", היא דרשה ברצינות גמורה. זה הקל עליי, אבל גם הכביד. מצד אחד, איך בכלל אקנה לה מתנה בין כל התרוצצויות ההגירה, בלי שיש לנו כתובת לשלוח אליה טובין וכשחשבון הבנק שלנו גם משותף וגם רזה? מצד אחר, איך לא אקנה? הבחורה עצמה היא מתנה. מים צלולים.

איור: שמרית אלקנתי

כמה ימים לפני היומולדת אכלנו במסעדה במרסיי שבכניסה אליה היה ארון תצוגה עם תכשיטים יפים. ראיתי שאלישה התבוננה בתליון מקרמיקה. אחר כך היא התיישבה לעבוד בבית קפה, ובאמתלה של טיול עם עכו התניידתי בשמש הקופחת ובשני אוטובוסים היישר אל אותה מסעדה, שהיתה סגורה ומסוגרת כדרכן של מסעדות צרפתיות בין הארוחות.

שאלתי אותה על התליון כשחזרתי. היא אמרה שהוא יפה, אבל לא מושלם. חבל שאין אותו במאט. אז סימנתי לעצמי בפנקסי הסודי: 1. טוב שהמסעדה היתה סגורה. 2. ארגן לה תליון מאט.

כמה ימים אחר כך היינו בעיר אקס, כדי לצפות ברבע גמר המונדיאל. אני ספגתי כדורגל והיא התהלכה עם הילדה. במחצית היא פגשה בי כשבידה שקית עם עוגיות מדלן ענקיות. "אני מתה מהן, מתה", אמרה, "אני חייבת להיזהר". נורה נדלקה בראשי. עוגיית מדלן אינה מתנת יומולדת מספקת, אבל תליון מאט בצורת עוגיית מדלן — זה כבר יעוף!

מצאתי תירוץ וחזרתי לאקס. קניתי בחנות לצורכי מטבח תבנית של עוגיות מדלן, ובחנות לצורכי אמנות חמר מתקשה מאליו. בבית קפה פינתי דחסתי את החמר אל תוך התבנית, בעוד עכו מכרסמת באגט. ארזתי בתיק וניגשתי לצורף. איזה מבצע, אלוהים. בסוף ייצא מזה זהב. אבל זהב, כך למדתי, הוא חומר יקר. אז התפשרתי על שרשרת מכסף ותיאמתי עם אשת המכירות המאוד נחמדה שאשוב ביום חמישי, כשהתליון יתקשה, ונצמיד אותו אליה.

ביום חמישי נאלצתי למצוא שוב תירוץ לסחוב את התינוקת העירה. החמר התקשה יפה, אבל בחנות התכשיטים קיבלה את פניי אשת מכירות אחרת, מגעילה להפליא. "אתה לא מצפה שאטפל בזה היום!", השתאתה, "יש לנו הזמנות, יש חתונות, אירוסים, עניינים, אנחנו פה טובעים בעבודה. התליון שלך מצריך טבעת, וטבעת לא נוכל לייצר לך לפני סוף אוגוסט".

"או.קיי", אמרתי, "אבל למה כל כך באגרסיביות?". אז היא התרככה. הדגשתי את חולשות הצרפתית שלי וניסיתי להבהיר את העניין: אני מהגר מאוהב עם אתגר שמצריך היכרות עם השטח. אין לי היכרות, בקושי יש שפה. האינטרנט הביא אותי אלייך, ובינתיים פקע לי הסים הזמני ואפילו אינטרנט אין לי. אני לא יודע איך עובדים צורפים בצרפת, או אפילו במולדתי. רחמי עליי.

היא ריחמה. הלכה וניקבה חור בעוגייה הקרמית, שהפך אותה למין חרוז, אבל לא יכלה לעשות יותר. חזרתי לחנות צורכי האמנות, קניתי כמה צבעים, וגם מסגרת יפה ורקע כחול כהה, ושיבצתי את המדלן במין ברכה ליומולדת. כתבתי על הניחוחות של הקיץ הזה, שיישארו איתנו, בקריצה לעוגיית המדלן של מרסל פרוסט, שהפיחה בו זיכרונות. "לבנדר ויער אלונים וזעתר בהר, גרנאש וסירה ופיצה חמה, מלון מקוואיון ותינוקת. לא נשכח את הקיץ שבו את בת לב".

חזרתי אל הכפר בלי שאלישה הבחינה בכל המאמץ ובלי שהתינוקת השתגעה. כשירד הערב הגשתי לה את המתנה. היא הופתעה והתרגשה נורא, אבל ידעתי שאין בזה די, שיום ההולדת השלישי נפגם מעול הזרות; שבתל אביב ידעתי ללהט בפרטים הקטנים, וכאן אני מחפש בטלפון תרגום למילה בסיסית כמו "דבק". יום ההולדת הזה הצריך עוד משהו, שאי אפשר לקנות. אז גייסתי מעיין.

אלישה אוהבת מעיינות. חיפשתי במפה ומצאתי את מעיין הווקלוז, במרחק שעת נסיעה לכיוון צפון. זה יהיה טוב. נהר שלם בוקע מתוך ההר בבת אחת. המשורר פטררקה שורר על יופיו. המים צחים כל כך, עד שעצם המבט בהם מזכך את הנפש. לא ידעתי אם נוכל לרחוץ בהם, אבל זיכרון יישאר, ובשביל מה אנחנו כאן אם לא בשביל הזיכרונות, בשביל המראות הנשכחים שמעוררת כל עוגיית מדלן?

היא היתה מאושרת, אפילו שהמקום היה מפוצץ בחנויות לתיירים, וגם אני הייתי מאושר. עשינו פיקניק על הגדה, ועכו התפלשה בחצץ. בעוד חודש היא תהיה בת שנה. אין ספק שחופן חצץ יהיה המתנה שתשמח אותה יותר מכל. ובכל זאת נצטרך לחשוב על משהו מתוחכם יותר ומטנף פחות. אתגר היומולדת־לעכו הראשון יוצא לדרך.