"אבא נהג לספר על הקשיים בתחילת דרכו העסקית: 'מרוב שעות של המתנה למנהל הבנק נקרעו לי המכנסיים'"

נולדתי ב־1944 וגדלתי בשדרות רוטשילד בתל אביב, שבקצה שלהן, היכן שעומד היכל התרבות, היתה גבעה ובה התקיימו פעילויות הצופים. היתה לי ילדות של גוגואים, ג'ולים. בחורף, בדרך הביתה מבית הספר, היתה שלולית ענק עם ראשנים, ואני לא רוצה לומר מה בדיוק עשינו, אבל השתמשנו בהם כדי להטריד את המורה לצרפתית.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"הוריי אויגן ועליזה באו מצ'כיה, שם חיו חיי נוחות. כשהגיעו לארץ אמא ראתה אדם עם גמל ושאלה את אבא 'לאן הבאת אותי?!'. היא היתה אשה מסוגננת, שגדלה בשפע ובחברה לא יהודית. כשהיתה רואה ג'וקים בארץ במקום לומר 'ישמור אלוהים' למשל היא היתה קוראת 'ישו ומריה!'. עברית היא למדה דרכי ודרך אחי דן, כשהכנו שיעורים, ונהגה לומר ש'זאת שפה של אותיות על מצבות'.

גד פרופר, לשעבר מבעלי אסם, כיום קונסול כבוד של ניו זילנד ודקאן הסגל הקונסולרי. בן 74, נשוי ואב לשניים, גר ברמת השרון צילום: אוראל כהן

"בצ'כיה היה לאבא מפעל לפסטה, שירש מאביו בגיל 20. הוא נאלץ לעזוב אותו והתחיל בארץ בלי כלום. הוא נהג לספר לי איך בהתחלה 'מרוב שעות של ישיבה בהמתנה למנהל הבנק נקרעו לי המכנסיים. כשאסם הצליחה מנהל הבנק היה זה שיוצא אליי'. לבסוף אבא הקים עם שותף מפעל אטריות קטן, בשתי חנויות בשכונת פלורנטין, עם מכונה קטנה ואטריות שיובשו בשמש ופועלות שארזו בשקיות ואבא שמכר בעצמו. ב־1942 הם התאחדו עם שני מפעלים דומים ויצרו מותג משותף, אסם. ב־1947 פתחו מפעל בבני ברק, ואני עדיין זוכר ממנו את הריח הטוב של הבצק, ואחר כך את ריח הטיגון של שקדי המרק והביסלי.

"אבא עבד כל החיים. יצא בבוקר, חזר לאכול צהריים, עצם עיניים לרבע שעה — אמי לא ויתרה לו — ויצא שוב לעבודה, שממנה חזר ב־7 או 8 בערב. הוא היה פעיל גם בהתאחדות התעשיינים, וממנו למדנו להיות מעורבים בפעילות ציבורית, שעוזרת לכלכלה. אבא הסתפק במועט גם כשהיה יכול להרשות לעצמו יותר. עד 1980 ההורים גרו בדירה שכורה, ואז קנו את הדירה שחיו בה. לא היה חסר לנו דבר, אבל היה ערך לדברים. כשקרוב הביא סלסילה מלאה בתפוחים, זה היה דליקטס ולא העזנו לגעת בו. התפוחים עמדו במקום גבוה עד שכמעט הרקיבו.

1946. גד פרופר בן השנתיים עם אמו עליזה, בחוף פרישמן בתל אביב

"אבא רצה מאוד אותי ואת אחי בעסק. כשסיימתי את האוניברסיטה נסעתי לאנגליה לעבוד בחברת היינץ כמנהל מוצר. כשהוריי באו לבקר ערכתי להם סיור במפעל, ואבי עמד מול פס ייצור של שימורי שעועית ברוטב עגבניות, הסתכל על המכונה שבה עין אלקטרונית בוחנת כל שעועית, השתאה ואמר: 'האם נוכל אי פעם להגיע לדרגה הזאת?'. זה היה בלתי מושג מבחינתו, כמו לטפס על האוורסט".