ז'אן בוט גוטיה: כשבינה מלאכותית מעצבת אופנה במקומנו

מעצב על אנושי

עיצוב אופנה הוא אמנות מיוחדת במינה, שמשתנה במהירות ומאתגרת כל פעם מחדש את גבולות האסתטיקה, היצירתיות והנוחות. לכן, לא פלא שמעצבי העל זוכים לתהילה; החדשנות שלהם נדירה ומיוחדת, והיא לא משהו שאפשר למצוא בכל מקום. לפחות, בינתיים: כן, גם אל תחום האופנה פלשו כלי הבינה המלאכותית, ולא ירחק היום בו יאיימו על הגמוניית ארמאני, לורן, הילפיגר ודומיהם.

בית האופנה ההודי מינטרה העלה לחנותו המקוונת חולצה חדשה, שהפכה לאחת הנמכרות ביותר. ומי עיצב אותה? שני אלגוריתמים: הראשון סרק תמונות ודלה מהן עיצובי אופנה כלליים, ואילו השני השווה אותם לעיצובים הקיימים של מינטרה. וכך ידעה החברה איזה עיצוב הוא האופנתי ביותר, ואילו שינויים לעשות בו כדי להיראות חדשנית. העיצובים שבחרה התוכנה רשמו בינתיים צמיחה של 100% במכירות.

החולצה הפופולרית של מינטרה

כדי לשים את החולצה הנכונה בחזית, לא הזדקקה החברה למעצבים, קניינים, מתכנני מלאי או מומחי טרנדים וסטייל; היצירתיות, החושים והניסיון שלהם, כבודם במקומם, הוחלפו ביעילות של המחשב.

כלי תוכנה חכמים מגיעים לרשתות אופנה וסטיילינג נוספות: בכוחם להחליף בקלות סטייליסטים, שכן תמיד תהיה התוכנה זריזה יותר בזיהוי טרנדים ותוכל לשקלל נתונים שהסטייליסט הממוצע כלל לא חשב עליהם.

אופנה רובוטית

אנשי האופנה לא יוחלפו מהיום למחר; אפילו קמעונאית הלבוש Bombfell, שכל חיזוי הטרנדים והתאמת הבגדים שלה מתבצעים בידי תוכנות, מעסיקה מומחה שמתעקש לבדוק כל מלבוש בעצמו, לפני שיחתום עליו כ"אופנתי". אבל כנראה שבתי האופנה של העתיד ייראו יותר כמו Bombfell ופחות כמו משרדי ז'אן פול גוטיה ואחרים: את מקום המעצבים יתפסו מתכנתים ומומחי למידת מכונה, ואילו מעצב העל יהפוך לבירוקרט שרק חותם על אישורי שיווק. מעניין איך תשתלב יכולת העיצוב מבוסס ה-AI בתחומים אחרים; הייתי רוצה לנסות לפטופ שעיצב מחשב בעצמו.

8,000 סטיות ביום

הרבה אנשים רוצים לעבוד בפייסבוק, אך שוכחים שלרשת החברתית הרבה תחומי פעילות - וביניהם ג'ובים שלא היו מאחלים גם לגדול שונאיהם. למשל, מודרציית-תוכן; מפעם לפעם מתפרסמות עדויות של עובדים אומללים שנדרשו לנטר ולסנן פוסטים זוועתיים במיוחד - אך סיפור שנחשף השבוע מביא את רמת הגועל לשפל חדש.

שרה כץ עבדה כבוחנת פוסטים במשך שמונה חודשים בלבד; היא פרשה לאחר שהרגישה שהעבודה הורגת בה משהו בפנים. בכל יום נדרשה לעבור על 8,000 דיווחי תוכן חשוד ולסמן מה יכול להישאר בפייסבוק ומה ייבעט החוצה. היו לה שניות בודדות לצפות בכל דיווח, כדי לעמוד במכסות המינימום הנדרשות. כץ המסכנה דפדפה כך בין תמונות וסרטי פדופיליה קשים, תמונות וסרטי סקס עם בעלי חיים, ותוכני אלימות ורצח. לא היה לה זמן לעכל את מה שראתה: עובד שמשתהה בסינון התוכן ומקבל שלוש הערות - מפוטר.

כן, גם זה "לעבוד בפייסבוק"

לדבריה, ישנם תכנים שמופצים שוב ושוב. למשל, תמונת אקט מיני של שני ילדים שפורסמה בידי גולשים מפקיסטן חזרה לרשת החברתית לאחר זמן קצר, הפעם אצל גולשים מארה"ב.

בשלב מסוים, התבקשה להפסיק לדווח על חשבונות שמפיצים תוכן כזה; אם החשבון לא היה פעיל במשך 30 יום, הוא הוגדר כמזויף ונמחק במקום. ועל אף שפייסבוק הצהירה בעבר שהיא מעבירה לרשויות מקרי הפצת פדופיליה, סיפרה כץ שלא נתקלה בכך במשך עבודתה בחברה; הפדופיל נחסם, ואז פתח לו פייק אחר והמשיך כרגיל.

לטענת כץ, החברה לא עושה די בהקלה על בודקי התוכן שלה, שהם הדרך המרכזית שלה להתמודד עם תופעות כפורנו ילדים, פייק ניוז ופרסומים פוגעניים אחרים. הספקי העבודה הנדרשים, בתוספת הטיפול הלקוי בתוכן הפסול, גורמים לעובדים לפתח אדישות מכנית עד לשלב בו מגיעה תמונה אחת שאי אפשר לשכוח והם קמים ועוזבים. במובן זה, פייסבוק באמת משתמשת ב"אלגוריתמים" לצנזורת התוכן: היא פשוט הפכה את בודקי התוכן לרובוטים.

פיצוץ מן העבר

אי שם ב-2011 הושקה לה אפליקציה בשם טיימהופ (TimeHop). היא התממשקה לחשבון שלכם בפייסבוק, ויכלה להראות לכם מה פרסמתם בתאריך מסוים בשנים קודמות. הרעיון היה חמוד מאוד, שכן כולנו מפרסמים פוסטים ומנהלים התכתבויות מעניינות ששכחנו מהם, וכיף לחזור אליהם מפעם לפעם. היישום הלך והשתפר עם השנים וצבר לו 21 מיליון משתמשים. ואז קמה פייסבוק והמציאה תכונה מובנית שכזו - מה שהפך את טיימהופ למיותרת. בשנתיים-שלוש האחרונות חיה טיימהופ, אלוהים יודעת ממה, ואתמול הפתיעה וחזרה לכותרות: מסתבר שהיתה בה פרצת אבטחה קריטית, והאקרים יכלו לגשת לכל המידע שבידיה, לחדור לחשבונות פייסבוק ולעשות שם פחות או יותר מה שמתחשק להם.

אפליקציית טיימהופ

ריק ווב, סמנכ"ל התפעול של טיימהופ, מסר ל"כלכליסט" שהחברה לא שמרה בשרתיה תוכן שפרסמו הגולשים בפייסבוק, ושעדיין לא ידוע על שימוש זדוני שנעשה במידע אחר כהרשאות וסיסמאות.

כך שמה שיכולה החברה להציע לגולשים זה בעיקר, התנצלות כנה; מי שחושש שהמידע שלו בסכנה, שיחליף סיסמאות ויתפלל. וזה מרתיח אותי: חברה צריכה גישה למידע כדי לספק שירות - ומקבלת אותה. המשתמש מפסיק להשתמש בשירות. החברה קולטת את זה, אך עדיין שומרת את המידע שלו. ואז מסתבר שיש פרצה, ושהמידע חשוף לגניבה אפילו שהמשתמש לא נגע כבר שנים באפליקציה.

הגיע הזמן להגדרה בינלאומית, מפוקחת, מנוטרת ואחידה של מיהו בעצם משתמש; אם לא נגעתם באפליקציה במשך מספר חודשים, האם היא עוד רלוונטית עבורכם? האם מותר לה להמשיך לאסוף עליכם מידע, או לשמור את המידע שכבר אספה? איזה ערך היא מספקת לכם תמורת המידע הזה? עסקת הפאוסט שלנו עם ספקי השירותים החינמיים הם "שירות תמורת מידע אישי", וכשמפסיקים לקבל שירות, צריך להיעלם גם המידע.

קצרצרים

1. אובר חוברת לפלטפורמת שיתוף הקורקינטים ליים, וצפויה לקדם אותה באפליקציית המוניות שלה. בנוסף, תשים את הלוגו שלה על הקורקינטים של ליים. סכום העסקה שהולידה את השת"פ הזה טרם נחשף, אך יתכן שזה רק צעד ראשון: אובר ביצעה שיתוף פעולה דומה עם חברת השכרת האופניים ג'אמפ - ואז רכשה אותה באפריל שעבר, בסכום שמוערך בכמאה מיליון דולר. מה לאובר ולקורקינטים חשמליים? פשוט מאוד: היא שואפת להציג למשתמש כמה שיותר דרכי תחבורה עירונית, ושוק שיתוף הקורקינטים צומח במהירות.

אופני ג'אמפ, שנרכשה בידי אובר

2. קטגוריית השעונים החכמים מדשדשת ובצדק: המוצרים הללו לא מספקים די ערך בהשוואה לסמארטפונים ולכן רוב הקהל מתעלם מהם. ואולם, נמצא ציבור שדווקא אוהב אותם מאוד ומפיק מהם ערך מהותי: נרקומנים. השעונים יודעים לנטר בזמן אמת קצב לב ודופק ולהציג את המידע בצורה בולטת וקולנית. ומשתמשי סמים קשים, שרוצים להימנע ממנת יתר ומוות, יכולים לקבל מהשעון אזהרה כשליבם מתחיל להגיע לקצב מסוכן.

3. גיימרים ידועים בכך שאינם יודעים לשמור את הארנק סגור: רבים מהם שורפים כסף על טובין וירטואליים כדמויות בעיצוב קצת שונה, או עם פריטים זניחים כמשקפי שמש. ואולם, לפעמים יוצא מזה משהו טוב: המשחק הפופולרי Overwatch השיק לפני חודשיים שמלה לאחת הדמויות, שעולה 15 דולר - כשההכנסות נתרמו למלחמה בסרטן השד. אמש נודע שגויסו כך יותר מעשרה מיליון דולר; אני מקווה שחברות משחקים ישיקו עוד ועוד קמפיינים כאלה. גיימרים אוהבים לבזבז ולחברות לא חסר כסף. למחקר רפואי דווקא כן.