קאמזי וושינגטון חוצה את הדלאוור

אחד האורחים הבולטים בפסטיבל המוזיקה מטאור שיתקיים בתחילת ספטמבר בגליל העליון הוא קאמאסי וושינגטון — סקסופוניסט ג’אז וירטואוז ומלחין, שהמשיכה שלו חורגת הרבה מעבר לגבולות עולם הג’אז. אף שהוא אמריקאי, וושינגטון פופולרי מאוד דווקא באנגליה. הוא חתום בלייבל הבריטי Young Turks ושיר שלו יצא באוסף “Jazz on the Corner” של הלייבל הלונדוני אסיד ג’אז, שערכו ראש הלייבל אדי פילר והשחקן מרטין פרימן.

וושינגטון פרץ לתודעה ב־2015 עם האלבום המשולש ”The Epic”, אודיסאה ניסיונית וגרנדיוזית של 172 דקות, שהקליט עם להקה של עשרה נגנים, תזמורת של 32 חברים ומקהלה של 20 זמרים. האלבום נכנס לכל רשימות “האלבומים הטובים של השנה”. וושינגטון צמח בעולם הג’אז וניגן עם לא מעט מגיבוריו. הוא ניגן גם היפ הופ עם סנופ דוג ולורן היל, אר אנד בי וסול עם רפאל סאדיק וצ’אקה קאן, ג’אז אפרו־קובני, ג’אז אתיופי, מוזיקה קלאסית ומוזיקה אלקטרונית. את כל ההשפעות הללו הכניס לפרויקט היומרני הזה, שפתח מחדש את הדיאלוג בין עולם הג’אז לעולם הפופ. חבר טען בזמנו שוושינגטון הוא הרדיוהד של הג’אז — אנלוגיה שעובדת בין שאתה מעריץ רדיוהד או שונא אותם.

משם העמיק וושינגטון את אחיזתו בעולם המצעדים והאמנות הגבוהה כאחד, עם שיתופי פעולה עם זמרים כמו קנדריק לאמאר וג’ון לג’נד מחד, ומיצג מולטימדיה בביאנלה במוזיאון הוויטני בניו יורק מאידך. הופעות הסולו שלו — שבהן הוא מוקף בלהקה ענקית — מושכות קהל בכל פסטיבל, מגלסטונברי ועד פרימוורה. בחודש שעבר יצא אלבומו הכפול, “Heaven and Earth” (לב גרופ מדיה). אולי הוא לא אפי כמו “The Epic”, אבל גם הוא ענק ודחוס.

קאמאסי וושינגטון. אורז מחדש אסתטיקת רטרו שחורה צילום אי פי איי

המוזיקה של וושינגטון מנסה להיות גדולה מהחיים, ולכן היא מתישה, אך לשמחתו יש לו לוק ותדמית טרנדיים. הוא בחור גדול עם אפרו מפואר ולבוש אפריקאי מסורתי, בסטייל שהוא שילוב בין סאן רא ומועמר קדאפי. האפרוצנטריות של וושינגטון אופנתית בימינו — יעידו על כך הצלחת הסרט “הפנתר השחור”, ואינספור מוזיקאים שחורים שמקבלים את השראתם מאמא אפריקה. וושינגטון נשבע שהקשר שלו לאפריקה הוא עמוק ואמיתי: הוא אפילו נקרא על שם עיר בשם קומאסי בגאנה, שאבא שלו ביקר בה לפני שהוא נולד. אביו כל כך התרשם מקומאסי שהחליט לקרוא על שמה לבנו, רק שהוא לא זכר את שמה בדיוק.

אין ספק שוושינגטון הוא נגן מוכשר, מחזיק בידע נרחב על ההיסטוריה של ג’אז ומוזיקה שחורה — הוא אפילו למד אתנומוזיקולוגיה באוניברסיטה — אבל משהו באפיל שלו מרגיש קופירייטרי. כמו הרבה אמנים שחורים עכשוויים אחרים, ג’יי זי וביונסה לדוגמה, הוא עושה שימוש באסתטיקת רטרו שחורה, ואורז אותה מחדש, כאילו יש לזה משמעות עמוקה, כשלמעשה כל העניין מרגיש כמו פרסומת של נייקי.