בתוך העדשה הישראלית

מה זה צילום ישראלי? קשה להסביר. כ־30 צלמים ישראלים עכשווים ינסו לענות על השאלה הזאת בתערוכה שנפתחה בחודש שעבר, “מבול”, במוזיאון אשדוד לאמנות (עד 13 באוקטובר).

התערוכה מבוססת על ספרם של הצלמים אורית יודביץ’ ובן זוגה מאוריציו ג’י. דה בוניס “הרוח והרימון: צילום ישראלי עכשווי”, שכתוב באיטלקית וראה אור באיטליה בקיץ 2017 (בהוצאת Postcart), ושבו השתתפו כ־60 צלמים. מחצית מהם יציגו בתערוכה.

צילום של עודד בלילטי צילום: עודד בלילטי

יודביץ’ ודה בוניס מחלקים את חייהם בין תל אביב ורומא כבר שנים רבות. היא, ישראלית במקור, צלמת שהגיעה לאיטליה לפני 45 שנה, והוא, אוצר ומבקר קולנוע איטלקי שעוסק כבר שנים בקשר בין קולנוע ואמנות חזותית. ב־20 השנים האחרונות הם עובדים על הרבה פרויקטים משותפים: יש להם מגזין מקוון שעוסק בקולנוע, וידיאו ארט וצילום, הם כתבו ספרים בנושא (ביחד ובנפרד, האחרון שבהם עסק בקולנוען האיטלקי מיכאלאנג’לו אנטוניוני) והם מארגנים אירועים הקשורים בתרבות ישראלית באיטליה. כך, למשל, היה דה בוניס זה שיזם את פסטיבל הקולנוע הישראלי הראשון ברומא ב־2006. “כשהכרתי את אורית, לא ידעתי הרבה על ישראל”, הוא מספר. “בזכותה התחלתי לחקור, והבנתי שההתפתחות של תחום הצילום בישראל היתה עצומה בשנים האחרונות. זו גם אחת הסיבות שהחלטנו לכתוב את הספר. גם בקולנוע הישראלי היתה התפתחות כזו, אם כי קצת יותר איטית. לכן גם היה לנו כל כך קשה לבחור את 60 הצלמים המייצגים שייכנסו לספר”.

איך בכל זאת בחרתם?

דה בוניס: “אמנות היא לא מדע. בחרנו להתרכז בסגנון, באסתטיקה ובפואטיקה ופעלנו הרבה לפי האינטואיציה שלנו”.

בין הצלמים שמופיעים בספר ובתערוכה אפשר למצוא רבים מהצלמים המובילים היום (עילית אזולאי, אורי גרשט, ורדי כהנא, אלינור קרוצ’י ואחרים), אם כי הצלחתם לא היתה קריטריון לבחירה. “אנחנו לא מעורבים במכניזם של סביבת הצילום המקומית”, אומרת יודביץ’, “זה לא היה חשוב עבורנו מיהו צלם מצליח ומי לא. חלק מהצלמים הכרנו באופן אישי עוד לפני, אבל את כל ה־60 פגשנו לטובת הספר, שוחחנו איתם וניסינו דרך השיחה להבין מה קורה מאחורי הצילום. במקרים מסוימים לא היה משהו מאחורי הצילום שגירה אותנו להבין אותו, ואותם צלמים לא נכנסו לספר”.

מאוריציו ג’י. דה בוניס ואורית יודביץ’. “תמיד יהיה מישהו שידבר על עזה” צילום: עמית שעל

אחרי שישבו עם כל צלם במשך שעות, החלו לעבוד על הספר, שגדוש בטקסטים על כל צלם ועל כל עבודה. “הטקסט בספר מורכב מהפרשנות שלי ומהמחשבות שלנו על כל צילום וצלם”, מסבירה יודביץ’.

מה היתה המסקנה המרכזית לגבי צילום ישראלי עכשווי?

דה בוניס: “המסקנה היא שאף שנראה לעיתים שהצלמים הישראלים עוסקים בנושאים לוקליים, הם עוסקים בהרבה מעבר לזה. הם רלבנטיים הרבה מעבר לגבולות של ישראל”.

לדוגמה?

“הצלם יוסי ברגר (שמת לפני שנתיים — ר”ב) התמודד עם נושאים כמו מהו אובייקט, נושא שאפשר למצוא אצל צלמים בינלאומיים אחרים. ברי פרידלנדר משתמש בטכניקה שהגיעה מציור ועוסק ביחסים בין הזמן והצילום. אורית סימן טוב עוסקת ביחסים בין האמנות החזותית ונקודת המבט הקולנועית”.

הקהל האיטלקי מתעניין באמנות ישראלית?

יודביץ’: “אנחנו עובדים הרבה כדי לעורר את העניין הזה, אנחנו יוזמים פסטיבלים, סמינרים, הרצאות. אבל תמיד יהיה מישהו מהקהל שינסה להסיט את הדיון לפוליטיקה, תמיד יהיה מישהו שידבר על עזה”.