השוק החופשי מת באמריקה וחי באירופה

"כשהגעתי לארה"ב מצרפת בשנת 1999, כדי להתחיל את לימודי הדוקטורט שלי, מיד הבחנתי שיותר זול כאן", מספר פרופ' תומס פיליפון. "למשל מחשבים. אפילו כסטודנט, יכולתי להרשות לעצמי לקנות מחשב נייד. החיבור לאינטרנט היה הרבה יותר זול בארה"ב לעומת אירופה. יכולתי לממן גם טלפון סלולרי וגם לטוס לכנסים - כרטיסי הטיסה היו זולים יותר באמריקה. זה מה שהכה בי".

"מה שמדהים", ממשיך פיליפון, "הוא שב־20 השנים שחלפו מאז, הכל התהפך. היום מי שנוסע מארה"ב לאירופה תוהה למה אנשים משלמים כל כך מעט עבור חיבור הפס הרחב. איך ייתכן שבצרפת התשלום החודשי על תוכנית סלולר הוא חצי ממה שמשלמים בארה"ב? ולא מדובר בהפרש של 10%, אלא ממש חצי מהמחיר. למה טיסות באירופה זולות מאוד לעומת ארה"ב? הכל התהפך".

פרופ' תומס פיליפון צילום: Antoine Doyen

המציאות שמתאר פיליפון שונה בתכלית מהאופן שבו התרגלנו לחשוב על ארה"ב ועל אירופה. אמריקה היא הרי ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות, מעוז הקפיטליזם, ואילו אירופה היא היבשת הישנה והמאובנת, שבה הממשלות בוחשות ללא הרף בכלכלה. יש רק בעיה אחת עם התמונה הזאת, אומר פיליפון. "היא מיושנת. כך הדברים היו פעם. נכון, יש עדיין מקרים שבהם ארה"ב יותר דינמית. למשל, בחלקים מעולם החדשנות. אבל בדברים הבסיסיים, כמו לוודא שהשווקים למוצרים ולשירותים הם תחרותיים, ארה"ב נכשלה".

נכשלה?

"כן. זה לא נורמלי שמקום שהכל היה בו זול יותר לפני 20 שנה הוא יותר יקר עכשיו. משהו השתבש".

ואירופה?

"באופן יחסי, ברור שאירופה נעשתה יותר תחרותית מבעבר בהשוואה לארה"ב. מעבר לכך, בהרבה שווקים ארה"ב נהפכה לפחות תחרותית באופן אבסולוטי. ומנגד, לאירופה היו שווקים מאוד לא תחרותיים, ועכשיו בתעשיות רבות יש לה שווקים מאוד תחרותיים. ואף אחד לא ציפה לזה. התחלתי לחפור כדי להבין טוב יותר מה קרה".

ניסוי מעבדה לקפיטליזם

15 שנה אחרי שסיים את הדוקטורט שלו בכלכלה ב־MIT, שם שוכנת אחת המחלקות המובילות בעולם בתחום, תומס פיליפון (Philippon) הוא פרופסור למימון בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת ניו יורק (NYU). בעשור האחרון הוא זכה לשלל פרסים, ובין היתר נבחר ב־2014 על ידי קרן המטבע הבינלאומית לאחד מ־25 הכלכלנים המובילים בעולם מתחת לגיל 45. את המחקר הנוכחי שלו, שאותו הוא מתאר בראיון ל"כלכליסט", הוא פרסם בחודש שעבר. במרכזו עומדת החידה: איך השווקים באירופה הפכו ליותר תחרותיים מבארה"ב. ההסבר שלו מתחיל ביבשת הישנה.

"מה שיפה באירופה זה שהיא כמעט כמו ניסוי מעבדה", הוא אומר. וכדי להבין מה קרה באירופה, פיליפון מסביר, צריך לזכור מאז הנחת היסודות לאיחוד המוניטרי ב-1993, קיימות ביבשת שתי שכבות: הרמה הלאומית, של המדינות השונות, והרמה הפדרלית, של האיחוד כולו. יש באירופה עדיין אזורים שבהם אפשר להיתקל בידה הכבדה של המדינה, ופיליפון נותן דוגמה ממולדתו: "בצרפת, כל מה שאפשר לקנות בבית מרקחת יקר יותר מאשר בארה"ב, כי הוא תחת רגולציה כבדה. למשל נוזל לעדשות מגע. בארה"ב אפשר לקנות נוזל כזה בכל מקום, אפילו בסופר, אבל בצרפת חייבים לקנות אותו בבית מרקחת. כך שיש אזורים שבהם עדיין יקר יותר באירופה, ובאופן לא מפתיע אלה האזורים שבהם האיחוד פחות משפיע לעומת הרגולטור הלאומי. אבל באופן בסיסי, ב־20 השנים האחרונות בהרבה מהתעשיות קיבלה הרמה הפדרלית תפקיד גדול יותר, ויש גוף עצמאי שתפקידו הוא לאכוף תחרות ברמת האיחוד".

לכאורה, אפשר היה לצפות שנציבות התחרות של האיחוד האירופי תהיה קשוחה בערך כמו הרגולטור הממוצע במדינות שמרכיבות את האיחוד - המפקחים בגרמניה, צרפת או איטליה. אבל זה לא מה שקרה. במקום זאת, האיחוד האירופי הצמיח רגולטור עצמאי ופעיל, שאוכף את התחרות במרץ. "נציבות התחרות האירופית היא יותר פרו־שוק ויותר פרו־תחרות מאשר הרגולטורים הכי אקטיביים ברמה הלאומית באירופה".

איך זה קרה?

"ברמה הלאומית, בבית, הפוליטיקאים נוטים לשמור על מערכת יחסים חמימה עם מוסדות המדינה. ככה הם שומרים על שליטה מסוימת במה שקורה. אבל ברמת האיחוד זה משחק אחר, כי הם לא היחידים שמשחקים את המשחק". כדוגמה, פיליפון מציע את צרפת וגרמניה. בתוך כל אחת מהמדינות הפוליטיקאים אוהבים להשפיע על הרגולטור. אבל כאשר צרפת וגרמניה היו צריכות להסכים על רגולטור של האיחוד, שיפקח מלמעלה על שתיהן, "בשתי המדינות ממש לא אהבו את הרעיון שמישהו אחר יוכל להשפיע על הרגולטור, אז הן הסכימו להפוך אותו לעצמאי - וכך לוודא שאיש לא יכול להתערב".

פיליפון מסביר שזו תוצאה מוכרת מתורת המשחקים: "אני לא רוצה שאתה תתערב, ולכן אני מוכן לוותר על היכולת שלי להתערב. לכן המוסדות של האיחוד הם הרבה יותר עצמאיים. זה נכון גם גם לגבי הבנק האירופי המרכזי (ECB) - יש לו הרבה יותר חופש מהפוליטיקאים לעומת מקבילו האמריקאי, הפדרל ריזרב. זה ההפך מהצפוי: הרי מי שבדרך כלל רוצה עצמאות לבנק המרכזי הם אמריקאים, חסידי השוק החופשי, אנשים כמו מילטון פרידמן (הכלכלן זוכה הנובל - א"פ). האם ה־ECB יותר עצמאי מהפד בגלל שהאירופי הממוצע מאמין בפרידמן יותר מהאמריקאי הממוצע? לא סביר. ולכן המסקנה האפשרית היא שזה בגלל שמדובר במוסד כלל־אירופי. לכן הוא זכה ליותר עצמאות".

"ומרגע שמוסדות האיחוד מקבלים עצמאות וכללים ברורים - הם פשוט אוכפים אותם, בלי יותר מדי התערבות, או עם הרבה פחות התערבות מכפי שהיתה ברמה הלאומית", מסכם פיליפון. "אני לא חושב שהאנשים שתכננו את מוסדות האיחוד בשנות התשעים, חשבו שזה יוביל לתוצאה כזאת. עצמאות של הרגולטור המשותף היא פשוט הדבר היחיד שהמדינות יכלו להסכים עליו. זה לא שהן אמרו לעצמן, 'בעוד 20 שנה יהיה לנו שוק מדהים'. זה יותר תוצר לוואי".

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. "אם רק מסירים תקנות הגנה על הסביבה, אני לא רואה מה הטעם"

הלוביסטים לשלטון

מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי, ממשיך פיליפון, קרה תהליך הפוך בדיוק - וגם זה מפתיע. "האמריקאים הם הרי אלה שהמציאו את ההגבלים עסקיים המודרניים, עם חוק שרמן בסוף המאה ה־19, וחוק קלייטון 20 שנה אחר כך. הם היו חלוצים, יחד עם אנגליה, ברעיון של מוסדות עצמאיים מלחץ פוליטי, שאמורים להיות שקופים ולא מפלגתיים. זו הסיבה לכך שהיו להם שווקים כל כך תחרותיים עד שנות השמונים והתשעים".

ואז הדברים משתנים. בארה"ב התחוללה בשנות השבעים והשמונים מהפכה אינטלקטואלית, שנולדה באוניברסיטת שיקגו, ו"שינתה את האופן שבו בתי המשפט פועלים". המערכת הפכה הרבה יותר סבלנית למיזוגים ורכישות, שמפחיתים את התחרות בשווקים. ובכל זאת, אומר פיליפון, "בשנות התשעים השווקים בארה"ב היו עדיין מאוד תחרותיים, ואני נהניתי מזה כשהגעתי לאמריקה. אבל אז העניינים החלו להידרדר".

למה?

"ממגוון סיבות. אחת מהן היא שהתפקיד של לוביסטים בכלכלה הולך וגדל. באמריקה חברות מוציאות הרבה יותר כסף על לוביסטים. כשמשווים חברות באותה תעשייה ובאותו גודל, מגלים שחברות אמריקאיות מוציאות על שתדלנות הרבה יותר מחברות אירופיות, פי שלושה להערכתי. למה? כי זה עובד. באירופה השתדלנות לא מצליחה באותה מידה, ולכן אין סיבה לבזבז עליה כל כך הרבה. ולאט ולאט, אבל בבטחה, גוברת הריכוזיות במגוון תעשיות בארה"ב".

גם ברמת המדינות השונות בארה"ב אפשר לזהות תופעות דומות, אומר פיליפון. למשל, כשבודקים כמה קל להקים עסק חדש. ארה"ב דורכת במקום בעשורים האחרונים, בזמן שמדינות אחרות מורידות חסמים. "התוצאה היא שבהרבה מגזרים, לארה"ב יש יותר חסמים מהממוצע. אירופה התחילה עם הרבה חסמי כניסה, ועבדה קשה כדי להסיר אותם לאט. ארה"ב התחילה עם פחות - ולא עשתה כלום. בהרבה מקרים היא הלכה לאחור".

וההסבר הוא לוביסטים?

"ההסבר ההגיוני היחיד הוא במישור הכלכלה הפוליטית. זה הרי לא תהליך שמונע משינויים בטכנולוגיה - אנחנו משווים בין תעשיות שיש להן אותן טכנולוגיות בארה"ב ובאירופה. זה קשור לתהליך הפוליטי: באירופה יש לחץ ברמת האיחוד לעשות דה־רגולציה, להפוך את השווקים לחופשיים יותר. בארה"ב זה קרס. מיהם נושאי הדגל של השוק החופשי בארה"ב היום? לא נותרו יותר מדי. הממשל הנוכחי הרי מטיל מכסים, כך שהתמיכה הפוליטית בנושא הזה נשחקה; ופירמות מאוד טובות בלהרוויח מזה, והן הגדילו את השתדלנות ב־20 השנים האחרונות, הרבה יותר מאשר באירופה. וכשההוצאות על לוביסטים בתעשייה מסוימת גדלות, לאחר שנתיים־שלוש היא יותר ריכוזית".

אפקט הדומינו של הריכוזיות

אז ארה"ב יותר ריכוזית ופחות תחרותית מאירופה. למה זה משנה?

"קודם כל, ככה מקבלים מחירים גבוהים יותר לצרכן. מחקר אחרי מחקר מראים זאת. אבל לא צריך מחקרים - פשוט צריך לקנות סלולרי בארה"ב ואז ללכת לקנות אחד בצרפת. זה באמת חצי המחיר. זה נכון גם לגבי חיבור לאינטרנט. בפריז זה ממש חצי המחיר בהשוואה לניו יורק. איך זה ייתכן? זו הרי אותה טכנולוגיה. והצד השני של המטבע הוא הכנסה ריאלית נמוכה יותר".

כי אפשר לרכוש פחות עם אותה משכורת?

"בדיוק. לצרכנים יש כוח רכישה קטן יותר".

התוצאה הבאה שפיליפון עובר אליה היא אי־שוויון גדל. "זו כבר תוצאה פחות מובנת מאליה, כי נדרש פה צעד נוסף. קודם כל, מחירים גבוהים יותר מובילים לרווחים גבוהים יותר. והמשמעות של רווחים גבוהים יותר היא שחלקם של בעלי ההון בכלכלה עולה, ואילו חלקם של העובדים יורד. וזה בדיוק מה שעולה מהנתונים".

ואיך זה מוביל לאי־שוויון?

"הבעלות על עבודה והבעלות על ההון הן מאוד שונות. כולם, פחות או יותר, עובדים. נכון, יש אנשים יותר פרודוקטיביים ופחות פרודוקטיביים, ויש הבדלים במשכורות. לעומת זאת, הבעלות על ההון היא מאוד מאוד מרוכזת. לאנשים בארה"ב יש מעט מאוד חסכונות, ומעט מאוד בעלות על מניות. כך שהרווחים של החברות מגיעים לידי האנשים שמחזיקים במניות, בצורת דיבידנדים או רכישה חוזרת של מניות, והאנשים האלה הם חלק קטן מאוד מהאוכלוסייה. כך אי־השוויון גדל, באופן ישיר".

עד כאן ההשפעות הברורות של הריכוזיות הגוברת על הכיס של האזרח הקטן ועל אי־השוויון. פיליפון מזהה גם השפעות גורפות יותר על הכלכלה, ולמעשה הן היו מה שהוביל אותו לפתוח במחקר מלכתחילה. לטענתו, הריכוזיות הגוברת יכולה להסביר את אחת החידות שמעסיקות את הכלכלנים בארה"ב בעשור האחרון - למה דווקא כשהרווחים שלהן בשיא ותנאי המימון נוחים להפליא, החברות האמריקאיות לא משקיעות. כלומר, הן קונות פחות ציוד מהצפוי, מקימות פחות מפעלים, ומזרימות פחות כסף למחקר ופיתוח. כתוצאה, גם הפריון של העובדים האמריקאים דורך במקום. וההסבר, לפי פיליפון, טמון לפחות בחלקו בריכוזיות.

"בתעשיות שבהן הריכוזיות עלתה, ההשקעה ירדה", אומר פליפון. "כשיש מונופולים שמנים, אין להם הרבה מניעים להשקיע, כי אף אחד לא מאיים על נתח השוק שלהם. מנגד, יש להם אינטרס לא לעשות קניבליזציה למוצרים הקיימים שלהם. לכן הם לא מחדשים".

כשהחברות לא משקיעות, הוא מסביר, גם הפריון של העובדים שלהן תקוע; שכן כדי שכל עובד יוכל לייצר יותר, הוא זקוק גם לציוד חדיש יותר. זו לא רק נושא שמרתק מאקרו־כלכלנים אלא גם תופעה שמורגשת בכיסם של העובדים. כשהפריון דורך במקום, גם השכר תקוע איתו - בדיוק מה שקורה בארה"ב כבר שנים.

אבל האם זה אומר שבאירופה, התחרותית יותר, הפריון דווקא עולה? זה כבר מסובך, אומר פיליפון. הוא מזכיר שאירופה חוותה בעיות משלה בעשור האחרון, כמו משבר גוש היורו, שהכביד על הכלכלה. ובנוסף, לארה"ב יש מגזר טכנולוגיה חדשני יותר, ויותר שותפויות בין האוניברסיטאות לבין חברות מחקר ופיתוח, "והדברים האלה עובדים טוב". כך שמבחינתו, עיקר החידה היא למה הפיריון לא צמח יותר מהר בארה"ב - ואת התשובה, כאמור, הוא מוצא בריכוזיות.

הבנקים רצו וקיבלו

פיליפון מגבה את הניתוח הזה בשלל נתונים: החל ברווחים העודפים של החברות האמריקאיות, שמגמדים את אלה של מקבילותיהן באירופה, דרך מדדי הריכוזיות הגבוהים, הוצאות העתק על לוביסטים ועל מימון מפלגות בארה"ב, ומנגד הקנסות האגרסיביים שמטילים הרגולטורים באירופה.

אלה נתונים מצרפיים. יש לך גם דוגמאות מבודדות?

"דוגמה בולטת מהזמן האחרון: לאחרונה עברה באיחוד באירופי רגולציה בנוגע למערכות תשלומים, שדורשת מהבנקים לספק ממשק בטוח לסטארט־אפים מתחום הפינטק (הטכנולוגיה הפיננסית - א"פ). זה שינוי ענקי".

תסביר.

"נניח שיש לך שני חשבונות בנק ושני חשבונות השקעה, ואתה רוצה לרכז את הנתונים במקום אחד ולקבל עצה, איפה לשים את הכסף. זה בדיוק משהו שסטארט־אפ בתחום הפינטק יכול לעשות בשבילך. אבל בשביל זה הוא צריך גישה לחשבון הבנק או לחשבון האשראי שלך. עכשיו, יש דרך חכמה לעשות את זה ויש דרך נוראית לעשות את זה. הדרך החכמה היא שהבנקים או חברות האשראי יבנו ממשק, שמשתף חלק מהמידע. אתה תגיד לבנק שאתה רוצה שהוא ישלח את החשבון החודשי שלך לסטארט־אפ כזה או אחר, כדי שתוכל לקבל עצה. זו הדרך הבטוחה.

"להבדיל, ישנה הדרך הטיפשית, שבה אתה נותן לסטארט־אפ הזה את פרטי המשתמש והסיסמה שלך כדי שתהיה לו גישה לחשבון הבנק. זה כמובן לא פתרון בטוח, אבל ככה עושים את זה בארה"ב היום. אני בעצמי עושה את זה בכל פעם שאני משתמש בוונמו (שירות התשלומים הנייד - א"פ). צריך לתת להם את פרטי החשבון שלך. זה פשוט מטורף".

"ולמה זה ככה בארה"ב? כי הבנקים עשו לובי שזה יישאר ככה", הוא מסביר. "הם יודעים שזה מאפשר להם לשמור על הלקוחות כבולים אליהם. גם הבנקים באירופה עשו לובי כמו מטורפים נגד ההצעה הזאת - והפסידו. ואילו בארה"ב התחושה שלי היא שהם לא היו צריכים להילחם בטירוף - והם ניצחו. כבר היום אחוז האנשים שאין להם שירותי בנקאות בסיסיים בארה"ב הוא גבוה יחסית לאירופה. וסביר שנראה את שירותי הבנקאות באירופה הופכים לתחרותיים יותר בעשור הקרוב. זה לא מטורף? אנחנו תמיד חושבים על אירופה כמקום שבו לבנקים יש הרבה כוח: הם גדולים, המדינות תלויות בבנקים הגדולים, והבנקים האלה מאוד מחוברים לפוליטיקאים. אבל גם זה משתנה".

שאלת הרגולציה

אז בעצם, כשאזרחים בארה"ב אומרים שהשיטה הכלכלית מוטה לרעתם, הם צודקים?

"הם לא לגמרי טועים. גם האנשים שאומרים שהתערבות הממשלה מוגזמת צודקים, וגם האנשים שאומרים שיש פחות מדי התערבות צודקים. הממשלה מציבה יותר מדי חסמי כניסה, כך שיש מקום להסרת רגולציות. מנגד נדרשים יותר הגבלים עסקיים, וזה אומר שהממשלה צריכה לעשות יותר".

בטור על המחקר של פיליפון, שהתפרסם ב"פייננשל טיימס", הצביע פרשן העיתון מרטין סנדבו על מסקנה פרדוקסלית. לכאורה, מוסדות האיחוד האירופי הם פחות דמוקרטיים, ובשנים האחרונות היו לא מעט מחאות על הרודנות של הפקידים מבריסל. אבל בעצם, המסקנה מהמחקר של פיליפון היא שהחיים הכלכליים של אזרחי האיחוד הם דווקא דמוקרטיים ושוויוניים יותר. פיליפון מעדיף לא להעמיק בדיון הזה, אבל זורק נתון נוסף בכיוון. "גם במימון קמפיינים פוליטיים, ההבדל ההבדל בין ארה"ב לאירופה הוא ענקי. חברות אמריקאיות מוציאות פי שלושה על לוביסטים, אבל בתרומות לקמפיינים הפער הוא פי 20. זה אפילו לא אותו סדר גודל".

מה לגבי ממשל טראמפ ומדיניות הדה־רגולציה שלו?

"על פניו, יש בהחלט מקום לעשות דה־רגולציה בארה"ב, ובמובן הזה מדובר באג'נדה סבירה לגמרי. השאלה היא למה עושים דה־רגולציה. אם רק מסירים תקנות הגנה על הסביבה, אני לא רואה מה הטעם. כלומר, אם דה־רגולציה משמעה לתת סובסידיות לתחנות כוח פחמיות או להקטין רגולציות שקשורות להתחממות גלובלית, זה הפסד ברור. אלה רגולציות נחוצות. לעומת זאת, הרישוי ברמת המדינה הוא מגוחך בארה"ב. הצורך לעשות בחינות נפרדות ללשכת עורכי הדין בקליפורניה ובשיקגו הוא מגוחך. יש כל כך מעט בתי חולים או מרפאות חדשים, וזה בגלל שתהליך האישור מערב גם את המוסדות הרפואיים הקיימים. נדרש פה שינוי. כך שאם ארה"ב נלחמת בבירוקרטיה, זה לגמרי מוצדק. אבל הם רק רוצים להסיר הגנות על הסביבה, זה פשוט גרוע. ונראה לי שהם עומדים לעשות גם וגם".

לקינוח, האם במחקר שלך יש מסר גדול יותר, שרלבנטי גם מעבר לארה"ב ולאירופה?

"כן. מוסדות יכולים 'להיסחף' לאורך זמן. גם מוסדות שהוקמו בצורה הנכונה, עם התמריצים הנכונים והמבנה הנכון - עלולים להישחק לאורך זמן, אם אין להם גיבוי פוליטי. שווקים חופשיים לא נוצרים מעצמם. צריך תמיד לעמוד על המשמר".