השכלה גבוהה עם אפליה מובנית?

בעידן שבו הטכנולוגיה משנה לחלוטין את אורחות חיינו, את האופן שבו אנחנו קונים מוצרים ושירותים, נוסעים, מתקשרים ואפילו חושבים, עולות לדיון ציבורי שאלות כבדות משקל: האם ההשכלה הגבוהה בישראל ערוכה לעידן המודרני? האם שיטות ההוראה מותאמות לדור החדש? האם הצעירים בישראל מקבלים את הכלים הדרושים להם למציאת עבודה שהיא גם מפרנסת וגם מספקת?

מכיוון אחר, עולות שאלות לגבי הדרישות של המדינה, המשק, והחברה מן ההשכלה הגבוהה. האם כדאי להתרכז בהכשרת מהנדסים ואנשי מחשבים ולצמצם או לבטלאת מקצועות מדעי הרוח, או שאולי דחוף יותר לפתח חשיבה חוצה גבולות, וכך להניע את העגלה החברתית שמשתרכת הרחק מאחורי קטר הטכנולוגיה?

הדרישה להשכלה גבוהה בעלייה

כאן לא נכריע בסוגיות הללו, אבל גם בתנאים של חוסר ודאות ובתקופה של שינויים, יש שתי עובדות יסוד שיש להביאן בכל חשבון. הראשונה היא שהדרישה להשכלה גבוהה מצויה בעלייה קבועה.

רכישת ידע, שיטות לחיפוש מידע, ועיבודו הם מצרכים שהביקוש אליהם רק הולך וגובר. בעבר הלא רחוק, לאוניברסיטאות היתה בלעדיות על ההשכלה הגבוהה, אבל במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת) חל מהפך. עודף הביקוש והחסמים שהציבו האוניברסיטאות, הולידו את המכללות האקדמיות, ואלה שינו באופן דרמטי את נגישות ההשכלה הגבוהה לציבור הרחב. על פי דו"ח המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג), 61.5% מסך כל הלומדים לתואר ראשון בשנת 2016 עשו זאת במכללות (לא כולל את הלומדים באוניברסיטה הפתוחה).

העובדה השנייה היא שלימודי תואר ראשון אמורים להקנות ידע ספציפי בתחום הלימוד הנבחר, אבל לא בזה עיקר תועלתם.העיקר הוא בחינוך לחשיבה מופשטת, בפיתוח יכולת לאבחנה בין תיאוריות והשערות לעובדות, רכישת מיומנות בחיפוש מקורות מידע ובדיקת מהימנותם, יכולת לסנן מידע ולהבחין בין טפל ועיקר, יכולת לנסח טענות ולבחון אותן בראיה ביקורתית ועוד ועוד.

מכללת תל חי צילום: דרור מילר

במילים אחרות, המטרה היא לצייד את הסטודנט בארגז כלים חשיבתי, לוגי וביקורתי, שיאפשר לו לנווט ביערות העדשל הידע והמידע, לחקור אותם ולחלוק את תובנותיו עם עמיתיו למסע. אלה היו, מאז ומתמיד, מטרות העומק של ההשכלה הגבוהה, וכיום הן רלבנטיות וחיוניות ליותר ויותר אנשים.

כפועל יוצא, מורים ומרצים חייבים להיות חוקרים ויצרני ידע בעצמם. אחת מן האמירות הפחות חכמות שליוו את הקמת המכללות בישראל היתה, שהמכללות יעסקו אך ורק בהוראה, והמחקר ישאר באוניברסיטאות. המציאות הפריכה זאת. עיסוק פעיל במחקר וברכישת ידע, הוא תנאי הכרחי להוראה משובחת, ואף מן הראוי לאפשר לעיקרון זה לחלחל מטה, אל בתי הספר, כפי שבחינה של מגמות מודרניות בחינוך העולמי מגלה.

סגירת פערים בין המרכז לפריפריה

למכללות הציבוריות המתוקצבות על ידי המדינה שליחות חברתית חשובה מאין כמוה. הן מגיעות לסטודנטים וסטודנטיות שנולדו בפריפריה (הגיאוגרפית והחברתית) ופותחות את שערי ההשכלה לאלו שמעולם לא נהנו מן השמנת והקצפת של ילדי רמת השרון וצפון תל אביב. מבחינה כלכלית המדינה עשתה כאן עסקה מצוינת: עלות חבר סגל במכללה היא בממוצע כשליש מעלות חבר סגל באוניברסיטה. מכסת שעות ההוראה של חברי הסגל במכללות גבוהה משמעותית מבאוניברסיטאות, ולמרות זאת הם אינם נהנים מתוספות ורכיבי שכר שונים שמוענקים לעמיתיהם באוניברסיטה.

הציבור אינו מודע למאבק הממושך שמנהלים המרצים במכללות הציבוריות המתוקצבות על תנאיהם. עיקר המאבק הוא על יצירת סביבת עבודה ותרבות התנהלות שתאפשר לחברי הסגל הבכיר לעסוק במחקר, וגם להשתלם, ולפתח שיטות הוראה חדשות. כאן יכולה המדינה לתרום תרומה מכרעת לסגירת הפערים בין המרכז לפריפריה, בין הסטודנטים של האוניברסיטאות אשר מתוקצבות היטב על ידי המדינה, לבין הסטודנטים של המכללות שמסתפקות בפירורים ובשאריות.

ראייה צרה "דרך החור שבגרוש" וחוסר ההבנה של המדינה לגבי החשיבות שבטיפוח הסגל האקדמי הבכיר במכללות, סגל חוקר, עצמאי ודעתן, מחזירים את ישראל שנים אחורה, לאפליה מהזן הגרוע ביותר. אם לא יתוקנו העיוותים החמורים הללו ואם לא יצומצמו הפערים שבין חברי הסגל במכללות לעמיתיהםבאוניברסיטאות,נתדרדר למציאות של תואר ראשון בשני צבעים:BA מינוס לתושבי הפריפריה, ו-BA פלוס לתושבי המרכז. האם ישראל 2018 רוצה ויכולה להרשות לעצמה, השכלה גבוהה עם אפליה מובנית?

הכותב, ד"ר רוברט אלבין, הוא מרצה במכללת ספיר ויו"ר המועצה המתאמת של המכללות הציבוריות