משרד השיכון נוהג בגזענות במשך עשור, ואיש לא נותן את הדין

דו"ח נציב תלונות הציבור לשנת 2018 שפרסם אתמול מבקר המדינה יוסף שפירא כלל חשיפה שלפיה משרד הבינוי והשיכון הנהיג נוהל גזעני שהפלה ערבים בקבלת דיור ציבורי.

מתברר שבמשך עשר השנים האחרונות נהג משרד הבינוי והשיכון להקצות דירות בדיור ציבורי על פי "הצביון היהודי" או "הצביון הערבי" של הרחוב. במשרד כנראה הבינו בדיוק מה הם עושים ולכן שמרו על הנוהל הגזעני בסוד מפני הזכאים. בשנת 2016 לבדה המשרד "דילג" בתל אביב-יפו על 87 זכאים בני מיעוטים ואכלס במקומם זכאים יהודים. בחיפה אכלס 49 דירות תוך "דילוג" על 53 בני מיעוטים. אפשר להניח שבמשך עשור דילג המשרד אלפי פעמים על זכאים ערבים.

כמובן עולה השאלה האם ומי יפצה את הזכאים הערבים על כל הסבל שעברו. אבל שאלה חשובה לא פחות היא זו: מישהו הכתים את מדינת ישראל בנוהל גזעני, האם יכול להיות שאיש לא יועמד לדין? יינזף? יפגע בקידום? שאפילו לא נדע מי אחראי? ואם כך – למה שפקידים נוספים במשרדים אחרים לא יעשו אותו דבר? הרי הגזענות אינה רק נחלתו של משרד אחד.

חיפה. משרד השיכון דילג על 53 בני מיעוטים הזכאים לדיור ציבורי ואכלס במקומם יהודים צילום: Klaise/Pixabay

פיצויי עתק

שפירא מספר בדו"ח שמאוד חשוב לו שחושפי שחיתויות יישארו בתפקידם. הסיבה היא שכל כך קשה להם למצוא עבודה אחרת. יושרה ורדיפת צדק הן אמנם תכונות ראויות להערכה אצל עובדים, אבל מי כבר רוצה להעסיק טראבל מייקרים. אלא שלפעמים היחסים נהיים כל כך עכורים ששפירא נאלץ לאפשר את הפיטורים. במקרים כאלה, כך הוא מדווח בדו"ח הנציב, הוא מעניק בנוסף לפיצויים הרגילים גם סכומי עתק כפיצויים נוספים. שפירא קבע פיצויים של 700 אלף שקל למהנדס עיריית קריית שמונה לשעבר, 650 אלף שקל לגזבר עיריית שדרות ופיצויים של 450 אלף שקל למנהל אגף בביטוח הלאומי שנאלץ לעבור תפקיד. הבעיה היא שכשהמבקר מעניש את העיריות של שדרות וקריית שמונה הוא לא מעניש רק אותן. סובלים גם תושבי הערים המוחלשות האלה וגם משלמי המיסים בכל הארץ שמממנים את מענקי האיזון שלהן. לעומת זאת, עולה השאלה איזו סנקציה תוטל על המתנכלים לחופשי השחיתות.

ועוד פרשה מדו"ח הנציב: אלופת התלונות לנציב תלונות הציבור היא חברת הדואר. אמנם היא רק במקום השני במספר התלונות עם 897 תלונות אבל 74% נמצאו מוצדקות, הרבה מעל כל גורם אחר. הנתון הזה עורר תחושת דז'וו עמוקה מכיוון שגם בדו"ח הנציב הקודם חברת הדואר רשמה את האחוז הגבוה ביותר של תלונות מוצדקות 72.5% והיתה במקום השני במספר התלונות הכללי (681 תלונות). כלומר בינתיים המצב רק הולך ומחמיר. דווקא בגלל שהדו"ח מכיל מידע כל כך חשוב קשה להימנע מהתחושה שמחר הכול יישכח, דברים לא יתוקנו ואנשים לא ישלמו.

משום מה המבקר עצמו מוותר על הדרך הקלה והפשוטה ביותר שעומדת לרשותו להעניש את האשמים, פרסום שמותיהם. לא מדובר בשיימינג ברשתות אלא בסך הכול בפרסום שמותיהם בדו"חות הארוכים והמייגעים. המבקר הנוכחי מנהיג מדיניות קמצנית במיוחד של פרסום שמות פוליטיקאים ועובדי מדינה שאחראים למחדלים. לאור העובדה שהדו"חות מפורסמים לאחר שורת בדיקות ומתן אפשרות לתגובות של המבוקרים, קשה להבין למה הוא עושה להם את ההנחה הזו. למה למשל הציבור אינו זכאי לדעת מי החליט להנהיג את הנוהל הגזעני של הקצאת הדירות?

המבקר ונציב התלונות יוסף שפירא צילום: יאיר שגיא

להרחיב את סמכויותיו

כמובן ראוי היה להרחיב את סמכויות המבקר בתחום תיקון הליקויים. הבעיה היא שאם זה היה תלוי במערכת הפוליטית היא היתה מקצצת גם את הסמכויות הקיימות, לא מוסיפה עליהן. בסוף דצמבר 2016 טרפדה הקואליציה תקנות שימסדו הליך קבוע של דיווח משרדי ממשלה על תיקון ליקויים. זה היה במסגרת המלחמה שמנהל ח"כ בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי במבקר. מאז התקנות לא אושרו. ככה זה כשהפוליטיקאים רואים בשומרי הסף אויבים, ומנסים לעלות עליהם עם 9D. האמת היא שיכול להיות שהמבקר עצמו צריך להתחיל להשתמש יותר בסמכויות שעומדות לרשותו. כך למשל ידוע שהמבקר רשאי להעביר חומרים פליליים לבדיקת היועמ"ש. הרבה פחות ידוע שהוא יכול להעביר לבדיקתו גם עבירות משמעת. אם הוא עשה שימוש בסמכות הזו בשנים האחרונות, הוא לא עדכן על כך את הציבור. ראוי שיתחיל לעשות זאת ולו כדי שעובדי מדינה יתחילו לחשוש.

חוק מבקר המדינה קובע שבמקרה שעובד של גוף מבוקר לא פעל לתיקון ליקויים יהיה הדבר עבירה לפי דין משמעתי. נכון, לא לגמרי ברור מהחוק מה ההליך שבו אפשר להפעיל את הסמכות הזו. אבל עד שלא ינסו זה כנראה לא יקרה.