נחמן אינגבר פורש מהחוג לקולנוע באוני' תל אביב

כשזה מגיע למורים, אין כנראה יותר מיתולוגי ובלתי נשכח מנחמן אינגבר. מ־1973 הוא מלמד בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב, ומאז שנות השמונים הוא מעביר את שני הקורסים שכל סטודנט חייב לקחת: מבוא לתולדות הקולנוע ומבוא למבע קולנועי. עבור סטודנטים רבים, אינגבר, שבהמשך לימד גם בבתי ספר נוספים, היה המרצה הראשון שהם פגשו. מחר יעביר אינגבר את השיעור האחרון שלו באוניברסיטת תל־אביב.

נחמן אינגבר בערב ההוקרה לכבודו שהתקיים במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בסינמטק תל אביב. “הידע שלי נהיה פחות רלבנטי ליוצרים” צילום: אוראל כהן

אינגבר, אוטוטו בן 80, הוא דמות בעלת דעות פסקניות הנאמרות במשפטים נחרצים עם סימני קריאה בסופם, לכן הוא גם אחד המורים הראשונים שהסטודנטים מבקשים למרוד בהם. תתקשו למצוא מחזור של סטודנטים לקולנוע מ־45 השנים האחרונות שבו לא היה לפחות ליצן כיתה אחד שלא עשה חיקוי של חיתוך הדיבור הכה מזוהה של אינגבר. “הקורס שלי מעביר ידע, והידע הזה נהיה פחות ופחות רלבנטי עבור דורות שעבורם הקולנוע הולך ונהיה פחות ופחות דומיננטי”, אומר אינגבר כשנשאל על הנוכחות שלו בחיי עשרות דורות. “אנחנו בעידן שבו הקולנוע מפנה את מקומו לטובת הטלוויזיה, והטלוויזיה מפנה את מקומה לטובת המדיה הדיגיטלית. לכן כדי להחזיק את הסטודנטים, אני מודה שאני צריך להיות קצת פרפורמר”.

איפה למדת איך לעשות את זה?

“מהתבוננות, בעיקר במורים שלי. באחד הניסיונות הכושלים שלי לכתוב עבודת דוקטורט בפריז למדתי בקורס אצל רולן בארת, אחד מגדולי מבקרי התרבות של המאה ה־20. הוא לימד באולם שהיה פעם אולם תיאטרון עם 500 או 600 מקומות, וכמובן שכשרולן בארת מרצה, זה היה תמיד מלא. אז הוא היה האיש שלימד אותי שצריך לערב את הסטודנטים בשיעור על ידי סוג של משחק”.

צופה ומנתח מגיל צעיר

אינגבר הוא ידען עצום בעל זיכרון פנומנלי לשמות ושנים ובקיאות אדירה בקולנוע. אבל בהתקרבו לגיל 80 הוא מודה שהזיכרון המפורסם שלו כבר לא מה שהיה פעם, וזו אחת הסיבות בגללן הוא החליט לרדת סופית מהבמה של אולם פאסטליכט באוניברסיטה, המכיל כ־300 מושבים. במהלך הראיון הוא עדיין שלף בקלות את שמות היוצרים הגדולים ואהובים עליו, אלה שהשפיעו עליו. אבל דווקא עם שמות היוצרים הצעירים יותר הוא נתקע.

אינגבר נולד ב־1938 וגדל מאז ילדותו בתל אביב. אם נצא מנקודת הנחה שהטעם התרבותי שלנו מתגבש בערך כשאנחנו בגיל 14 עד 16, הרי שעבור הדור שלו אלה היו השנים שבהן העולם התוודע לשמות כמו אקירה קורוסאווה, אינגמר ברגמן, פדריקו פליני ומיכלאנג’לו אנטוניוני. תקופה מעוררת קנאה להתבגר בה, אלא שהיתה בעיה אחת: בישראל של שנות החמישים לא היה איפה לצפות בסרטים האלה. “אני שייך לדור המדבר”, נזכר אינגבר. “כשהייתי בגיל ההתבגרות, מצב הקולנוע בישראל היה של מדבר צחיח. כילד, בגיל 6 או 7, הייתי הולך לקולנוע והייתי רואה את מה שילדים היו רואים בגילי: סרטי טרזן ובוק ג’ונס. עם הזמן הייתי צריך לשבת יותר ויותר קרוב כי הראייה שלי הידרדרה, ורק בגיל מאוחר התחלתי להרכיב משקפיים. כך שהתחלתי לראות סרטים באמת רק בגיל מאוחר.

משמאל: אינגבר ואשתו רחל, שמוליק דובדבני, ארז דבורה, ג'אד נאמן ורז יוסף, ראש החוג לקולנוע באונ' תל־אביב, בערב ההוקרה צילום: אוראל כהן

“כנער מתבגר נמשכתי דווקא אל המבע הקולנועי האחר, האישי. זה שמתחיל עם קורוסאווה, פליני, אנטוניוני וברגמן. המבע האישי האמנותי והמודרני. הבעיה היתה שהסרטים האלה כלל לא הוקרנו בבתי הקולנוע בארץ בזמן אמת. כשהסרטים הראשונים של קורוסאווה הובאו לבתי הקולנוע בארץ, הם הורדו מהמסכים אחרי שלושה ימים כי לא בא קהל. לכן, המקום שבו חונכתי להעריך קולנוע קצת אחר היה במועדוני קולנוע, מה שנקרא ‘מועדון הסרט הטוב’ שהתקיים באולמות שלא היו בתי קולנוע. ואם צופה קולנוע ממוצע מגיע לסרט קודם כל כדי לעקוב אחרי העלילה או כדי להפעיל את הרגש, להזדהות עם הדמויות — הרי שמבחינתי הנושא הזה היה פחות חשוב. אני הסתכלתי יותר על הקשרים תרבותיים ועל אידיאולוגיה ואמירה והתעניינתי באמצעי המבע — בתאורה, בתנועת המצלמה, בעריכה. מגיל צעיר הייתי צופה מנתח”.

שומר הסף של הקולנוע

הנוכחות של אינגבר בחייו של הקולנוען הישראלי לא נגמרה עם סיום לימודי הקולנוע. אינגבר היה לתקופה גם מבקר קולנוע, אגרסיבי למדי, יש לומר, ובזכות כמה מתפקידיו הציבוריים הוא גם עזר לעצב את פני הקולנוע הישראלי בפועל. בשנות השמונים הוא היה אחד ממייסדי הקרן לעידוד סרטי איכות בישראל, ובשנות האלפיים הוא מונה לתפקיד הכי משפיע שלו: המנהל האמנותי של קרן רבינוביץ’, אחת משתי קרנות התומכות במימון סרטים עלילתיים בישראל. אינגבר הוא בעצם אחד משומרי הסף של הקולנוע הישראלי, תפקיד רב־השפעה שגם הקים עליו אופוזיציה לא קטנה מצד אלה שקיבלו ממנו תשובות שליליות.

כשאני שואל אותו באילו סרטים שהוא קידם את הפקתם בקרן רבינוביץ’ הוא גאה במיוחד הוא עונה ש“יש לפחות עשרה סרטים כאלה”. אבל כשהוא נדרש לבחור אחד, הוא בוחר ב”עטאש — צימאון”, סרטו של תאופיק אבו וואיל מ־2004, שהוא אכן אחד מסרטי הביכורים המרשימים שנעשו בישראל. “לא כי הוא יותר טוב מסרטים אחרים, אלא כי כל הסיטואציה שבה התאפשרה ההפקה של הסרט הזה היא הודות לקרן רבינוביץ’”.

בכל שנותיו של אינגבר כעובד בקרנות הקולנוע השונות, הוא עבד תחת קדנציות של שרי ושרות תרבות שונים, והיו בהם כאלה שהתייחסו בעוינות לקהילת הקולנוע ולסרטיהם הביקורתיים. ובכל זאת, אינגבר חש שהקדנציה של מירי רגב, שרת התרבות הנוכחית, היא הקיצונית ביותר שהוא חווה במהלך חייו.

עד כדי כך? אני זוכר כמה שרי תרבות שתקפו את קרנות הקולנוע ואת היוצרים, ולבסוף כלום לא קרה.

“השרה היחידה שהיתה לה אג’נדה פוליטית בתחום התרבות היתה לימור לבנת. אבל היא ידעה לשמור על הגבולות. היא התערבה, הביעה את עמדתה, אבל היא מעולם לא איימה. הקרנות לעיתים אף התייחסו לביקורת שלה. אבל מירי רגב היא שרה ללא מעצורים, לכן יש סכנה שהיא תשאיר אחריה אדמה חרוכה”.

אתה באמת חושב שנשקפת סכנה לקרנות הקולנוע?

“בוודאי. ברגע שהיא רוצה להיכנס לתכנים, היא תגמור את הקולנוע הישראלי. ואיך היא רוצה לשלוט בתכנים? על ידי זה שהיא רוצה לקבוע את זהותם של האנשים שיחליטו איזה קולנוע ייעשה בארץ. התופעה הזאת קרתה פעמיים בתולדות הקולנוע, בגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה וברוסיה הסטאליניסטית. שם עבדו בשיטת הוועדות, הלקטורים, אבל השלטון מינה את הלקטורים ויצר מונוליטיות. אחד הדברים שייחודיים בקולנוע הישראלי הוא הרב־גוניות שלו, הגיוון העצום של יוצרים ונושאים. ואני חושש שזה יירד לטמיון”.