מי יטפל במטפלים?

בשיתוף מערכת זירת הבריאות

בכל שנה מחדש כולנו מופתעים מהעומס הרב ומהצפיפות במחלקות לרפואה דחופה (אותן מחלקות שנקראו בעבר חדרי מיון). אנו כבר התרגלנו לכתבות באמצעי התקשורת המלוות את המטופלים השוהים שעות ארוכות ממתינים לטיפול, כמו גם לעיתונאים אמפטיים המחשבים יחד עם הרופאים כמה שעות עוד נותרו עד לסופה של עוד משמרת בת 24 השעות. מדי פעם תישבר השגרה, כשיצוץ לו דיווח על אלימות של מלווים כלפי הצוות רפואי – אז כולם ימהרו לגנות, עד הפעם הבאה.

ועם זאת, פה ושם תתלווה לגינוי החד משמעי גם נימה של הבנה, מלווה במשפטים דוגמת: "לא תמיד הצוות קשוב'', ''מדובר בשעות של המתנה ללא התייחסות''. אני גם זוכר עיתונאי חד לשון ששלף מטפורה מתוחכמת עם מסר ברור: אנשי צוות שאינם מסוגלים לעמוד בדרישות המקצוע שייקחו את הרגליים ויעזבו.

ואכן, בשטח אנו עדים לכך שצוותיי רפואה, סיעוד וכוחות עזר פשוט נוטשים את המחלקות לרפואה דחופה. בשיחות איתם לא תשמעו דרישות להעלאת שכר או בקשות לבונוסים, אלא תיאור מקיף של משמרות בלתי נסבלות, שהפכו למציאות תמידית. מדובר בהתמודדות על בסיס קבוע עם כאב, סבל ומוות – כל זאת בתנאי מחסור בכוח אדם ובמשאבים. סיטואציות שכאלו עשוית להביא את הצוותים עד כדי בכי כאשר אינם מסוגל לעמוד עוד בעומס והמתח או לחילופין לקהות חושים, שרק באפשרותה אפשר לשרוד. מדובר למשל בתרחיש שבמסגרתו נאלץ איש צוות להתעלם ממטופל הנדרש בהחלפת חיתול, וזאת כדי לתת מענה במועד למטופל אחר אשר חווה שבץ מוחי וכל דחייה במתן התרופה תקטין את סיכוייו לחזור למשפחתו כאדם עצמאי ומתפקד.

ד"ר משה שריסט, מנהל המלר"ד במרכז הרפואי ע"ש וולפסון צילום: דוברות המרכז הרפואי ע"ש וולפסון

במהלך השנים האחרונות החלה לחלחל ההכרה כי מצבי הדחק שאיתם מתמודדים צוותי הרפואה הללו נושאים בחובם משמעויות קשות. מלבד תופעת השחיקה המוכרת היום כבר ניתן לומר כי רבים מקרב העובדים במחלקות לרפואה דחופה סובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית. הפרעה זו מתפתחת בעקבות חווית אירוע טראומטי נפשי או גופני כאחד, כאשר בהקשרה הצבאי היא ידועה בצמד המילים "הלם קרב".

האירועים העשויים לגרום להופעת התסמונת בהקשר הרפואי כוללים בין היתר מקרה מוות לא צפוי של מטופל, מוות בקרב הצוות, אירועי טרור רבי נפגעים ואפילו תביעות רשלנות כלפי המחלקה ואנשיה. לכך צריך להוסיף גם את סביבת העבודה במחלקות לרפואה דחופה המאופיינת לא פעם באלימות פיזית ומילולית - אלימות שכזו חווה על בשרו כל איש צוות.

בין הסימפטומים של הפרעת דחק פוסט טראומתית בקרב צוותים רפואיים ניתן לציין תחושת חוסר תקווה, הפרעות ריכוז, תגובת בהלה מוגזמות לגירויי מינוריים, אובדן עניין בפעילויות יומיומיות, קשיים בשינה, סיוטים ופלאשבקים של אירועים, קהות רגשית וריחוק נפשי.

מחקר שפורסם במהלך שנת 2017 מצא כי שיעור הסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית בקרב האוכלוסייה הינו כ־6.8%. בקרב חיילים, אנשי כוחות ביטחון ונפגעי עינויים מדובר על כ־30-14 אחוז. אם שאלתם עד כמה נפוצה התופעה בקרב מתמחים ברפואה דחופה, הרי שנמצא כי כ־21-11 אחוז סובלים מתסמיני הפרעת דחק פוסט טראומתית. מחקר דומה בקרב אחיות גילה שכ־18% מהן סובלות מהתסמינים הללו.

מרבית הצוותים הרפואיים החשופים לסבל ומצוקה מצליחים להתמודד עם המתח הקבוע, המחשבות הקשות והזיכרונות המרים. אולם מספר גדל והולך של אנשי צוות הסובלים מהתסמינים כלל אינם מודעים להיותם נפגעים או למחיר הנפשי והפיזי שנובע ממקום עבודתם. רבים מאלו שחשים את המצוקה פשוט עוזבים למקומות אחרים.

חשוב להבין: מעבר למחיר האישי הכבד שמשלמים המטפלים הסובלים מתסמונת זו, מדובר גם במחיר כלכלי כבד – מחיר הנובע מהשקעה גדולה בלימוד ובהכשרת צוותים מיומנים אשר עוזבים את המחלקות לאחר זמן קצר בלבד.

זה לא סוד, מערכת הבריאות נמצאת במצב לא קל, בין היתר בשל ההקצאה נמוכה של כוח אדם ומיטות אשפוז ביחס למדינות רבות בעולם במערבי – אך היא עדיין נחשבת לאחת מהיעילות בעולם ביחס שבין כמות משאבים לרמת הבריאות. בין כל הפרמטרים יש נטייה שלא להביא בחשבון את הנתון המתייחס לבריאותם של אנשי הצוות. על רקע המצב, יש רק שאלה אחת שחוזרת ונשאלת ועדיין לא זוכה למענה הולם: אז מי יטפל במטפלים?