רינת אבישר ויורם לכיש מלטפים את הסאונד
בעזרת מים, חול וחוויה חושית, המחזמר החדש “נוגעים בצלילים עם בטהובן” ממחיש לילדים כבדי שמיעה את צליליו. יוצריו, רינת אבישר ויורם לכיש, קיבלו את ההשראה משתי בנותיהם, שנולדו עם לקות שמיעה
"בלי שום התערבות, לא של מחשב ולא של אלגוריתם, אנחנו מעבירים וויזואלית את הסאונד של הצלילים שמפיקים נגני התזמורת”, מספר יורם לכיש, מיוצרי המחזמר “נוגעים בצלילים עם בטהובן”, שבו, בטכנולוגיה שפותחה במיוחד עבור הקונצרט, הצלילים מוצגים “באופן חי וחזותי, על מסך שעל הבמה”, כך לכיש.
“אנחנו מעבירים את הצליל דרך חומרים שונים”, הוא מסביר, “בין השאר חול ומים, וזה מאפשר לנו לייצר את החוויה החזותית: מדע הקימטיקה חוקר מה קורה כשגלי קול עוברים דרך חומרים שונים, גייסנו אותו לקונצרט והוא מייצר תופעה מדהימה שבה נראות צורות סימטריות לחלוטין: הטבע מאפשר לראות את המוזיקה”: על אחד הרמקולים מונח מגש שעליו מפוזר חול, או מגש עם טיפת מים והתמונה שלהם מוקרנת על מסך. הסאונד מרעיד את המגש ומה שמונח עליו “ואתה רואה איך הוא מסדר את החול או מרעיד את טיפת המים בצורה מסוימת, למעשה אתה מקבל תמונה של מה זה צליל. אפקט חזותי אחר נוצר באמצעות גיגיות עם מים המחוברות לנגני התזמורת “וכשהילדים שמים את האצבעות במים הם מרגישים את הצליל”. לכיש אומר שעבור הילדים שצופים במופע, ואפילו עבור המוזיקאים זו תגלית: “גם להם אנחנו מצליחם לחדש”.
רינת אבישר ויורם לכיש. “למדנו מבתנו להסתכל על הדברים החיוביים שהיא מקבלת מלקות השמיעה" צילום: עמית שעל לכיש ובת זוגו, רינת אבישר, מנכ”לית התזמורת הקאמרית הישראלית בשלוש השנים האחרונות (שמסיימת את תפקידה בימים אלה) יצרו יחד את המופע המבוסס על חייו של בטהובן שהיה בעצמו חרש ולמרות החרשות שלו, ודווקא בשנים בהן כבר היה חרש, יצר חלק מיצירות המופת שמהוות את הבסיס של התרבות והמוזיקה המערבית.
ההצגה מלווה את תהליך יצירתו והתחרשותו במקביל. מפגש עם מדען בשם האנס (על שם האנס ייני, מייסד מדע הקימטיקה) מוביל אותו ואת הצופים למסע משותף של חיפוש אחר אבני היסוד של המוזיקה ובזכות ייני חוזר בטהובן להלחין. לכיש, שכתב את המחזה, מסביר כי יצר המפגש בין הדמויות “לא קרה במציאות אבל מייצר דרמה קומית, ומוביל לסוף טוב לסיפור שמתחיל בהתחרשות”.
ייני מביא את הידע המדעי שלו ואף מסביר לקהל את מה שהוא רואה על המסך, והכל בהומור ובשפה פשוטה, באמצעות שני שחקנים, פיודור מקרוב (בטהובן), ולושה גבריאלוב (ייני) מקבוצת התיאטרון Davai, שסוחבים על גבם סיפור עלילה קומי בעל ערך מוסף.
ללמוד מניסיון אישי
לא סתם יצרו לכיש ואבישר, כמעט בעצמם את ההפקה הזאת, שהכניסה אליה חינם לילדים כבדי שמיעה ומשפחותיהם. הם מוזיקאים (לכיש, 44, היה בעברו נגן אבוב וכיום יועץ ניהולי, ואבישר, 41, בעברה נגנית קונטרבס) והורים לארבעה ילדים, ששתיים מהן, בנות שלוש ותשע, כבדות שמיעה ונעזרות במכשירי שמיעה.
“זו היתה ההשראה שלנו ליצירת המופע”, אומר לכיש, “לאור הדרך המאוד אמיצה ויפה שהבת הגדולה שלנו מתמודדת עם זה. אנחנו לומדים ממנה איך להתייחס ללקות הזאת בביטחון ולהסתכל על הדברים החיוביים שהיא מקבלת ממנה. צחוק הגורל שדווקא לזוג מוזיקאים נולדות ילדות כבדות שמיעה, אז חשבנו איך מחברים בין העולמות: איך עושים קונצרט לילדים כבדי שמיעה”.
מתוך המופע, המחשת מוזיקה באמצעות מים. גם הנגנים התפלאו
השניים החליטו שזה יהיה מופע של קהל מעורב, לילדים כבדי שמיעה וכאלה שלא “זה היה לנו חשוב מאוד”, הם מסבירים, “כשילדים שומעים על ילד בעל מגבלה יש להם תפיסה מסוימת כלפיו, אבל כשהם נפגשים, עומדים אחד ליד השני ושמים ידיים ומופתעים ביחד מהתחושה של להרגיש את המוזיקה - נוצרת אינטראקציה, וזו אחת החוויות והמתנות שחשוב לנו להעניק לילדים”.
לנגן מחוץ לקופסה
אחד האתגרים הגדולים שאתם מתמודדים גופי מוזיקה קלאסית הוא איך להביא קהל צעיר לאולמות. “יש ירידה עולמית בצריכה של מוזיקה קלאסית”, אומרת אבישר, “אנשים שלא גדלו על זה או ניגנו כילדים פחות מודעים ויש להם פחות זיקה לתחום. ורק בגיל 40 או 50 ולקראת הפנסיה מוצאים לזה זמן.
לכן חשוב היה להם לנסות את שיתוף הפעולה הזה, ולקרב אליו ילדים: ”לשבור את הפער בין הקהל לבמה, לשבור את הדיסטנס בדרכים יצירתיות. אנשים היום מחוברים לקופסאות, למסכים, ורמת הגירוי עלתה מאוד. כיום, לשבת לשמוע קונצרט של שעתיים זה אתגר. הקצב סביבנו השתנה וזה משפיע על צריכת התרבות. אז יש הצטמצמות וכן, יש צורך לחשוב מחוץ לקופסה”.
כשהיא נשאלת מה התגובות לקונצרט הזה מספרת אבישר כי “באחת ההופעות הגיעה אשה מבוגרת עם שלוש בנות. היא יצאה מהקונצרט ואמרה בדמעות שההצגה המחישה אחד לאחד את תהליך ההתרחשות שלה, במיוחד קטע שבו כל התזמורת כאילו מתחילה בבת אחת לנגן אך בטהובן שניצב שם רואה תזמורת מנגנת ולא שומע כלום. היא אמרה שזו היתה הזדמנות ראשונה להעביר לבנות שלה את חווית ההתחרשות, ’איך ידעתם להעביר את החוויה שלי’, היא אמרה”.
“אני שומע פידבקים של ילדים שחזרו הביתה ומדברים על בטהובן כמישהו שהם אוהבים”, מספר לכיש, “ואם בטהובן נהפך בזכות הקונצרט לדמות מוחשית, עם רגשות, כואבת ומצחיקה, אז זה הישג”.
גם הפרויקט הבא של אבישר ולכיש עוסק בהנגשת תרבות. הם מקימים עמותה שנקראת “תו המשווה” שתציג מוזיקה ואמנויות במה למי שפחות נחשפים להן, בשל פער תרבותי או מוגבלות פיזיות. העמותה תאפשר לחוות מוזיקה ותרבות, שוב בשילוב של חדשנות טכנולוגית.
