בתנועה: צליין עם עור ברווז

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"זוכרת שסיפרתי לך שעליתי ברגל מתל אביב לירושלים?", אני ממשיך בהסבר. "החלטתי אז שעולה רגל צריך לשאת איתו דגל של עיר מוצאו, שנאמר: 'שאו ציונה נס ודגל'. חשבתי לעצמי מה הדגל של תל אביב? ומהון להון — ציירתי את הברווז". זה קרה לפני שש או שבע שנים. תמיד חלמתי ללכת ברגל מתל אביב לירושלים, אבל לא היה לי תירוץ. בסוף התחברו הנסיבות באופן שאפשר את זה, אבל לרוע המזל זה קרה באוגוסט.

איור: שמרית אלקנתי

התלוותה אליי אנה, חברה הרפתקנית ששבה כשבוע קודם לכן ממסע הליכה בגרינלנד. "בגרינלנד הרגשתי שאני במקרר, כאן אני בתנור", התייסרה כשעצרנו לנוח באי תנועה של מחלף, ליד שדה התעופה. ישנן דרכים לירושלים שלא עוברות באיי תנועה כאלה, אבל רציתי להיצמד לכביש. אני ירושלמי שחי את מרבית חייו בתל אביב. ירושלים כבר אינה שלי ותל אביב מעולם לא הפכה להיות שלי. המקום שלי בארץ הזאת הוא כביש מספר 1, ואותו ביקשתי אז לפענח.

חישבתי שבימי חיי חלפתי אלפי פעמים במורד הכביש ההוא, בין יישובים ששמם לא ידוע לי, ובין שדות ועצי פרי שאין לי מושג אילו דגנים או פירות הם מניבים. החלטתי שנדבק בו בקיצוניות. לא נלך עליו כי זה מסוכן, אבל לא נרחיק יותר מ־200 מטר ממסלולו.

יצאנו לדרך בדיזנגוף סנטר, כי כמו הברווז — הוא לבה של עירנו. נפגשנו שם לפני הזריחה והמשכנו יחדיו דרום־מזרחה, אל פארק דרום וממנו אל השדות שבשולי חירייה. הפרק הראשון של המסע היה בעיקר סיוט של פיח ודרדרים, חציית המחלפים דרשה תחכום מיוחד והכבידה על ריאותינו, אבל אחרי סיבוב בן שמן משהו נפתח. העצים הניבו תפוחים ומהפרחים בצבצו גרעיני חמנייה. בלטרון ראינו לטאה ענקית ונדירה, כוח ארצישראלי, מטפסת על קיר של אבן.

למדנו איך קוראים ליישובים: נווה דניאל, משמר איילון ואחרים. נערה מתוקה הוציאה לנו מיץ פטל קר ללגום בחצר ביתה שבמושב. מתנדבת סינית באתר הנוצרי אמאוס, שהייתה לבושה בחולצת מיני מאוס, חייכה למצלמתי. פעם אחת העמקנו יותר מדי לתוך סבך של קוצים, אבל נחלצנו.

זה לקח יומיים, אבל אנה הלכה איתי רק את היום הראשון. בערב נגענו בעמוד תאורה, לסמן מנטלית עד איפה הגענו. הלכנו ללון בבית ההארחה בנווה שלום ובבוקר שבתי לאותו עמוד תאורה והמשכתי ממנו. אחז בי אושר לא נורמלי. ירושלים כאילו משכה אותי אליה בקרינה של קדושה. החום לא פגע בי. דבר לא עניין אותי. רק הלאה. הלאה. הלאה.

משער הגיא ואילך הפליאו היערות צל ויופי, ובאבו גוש כבר היה אפשר לחוש את העיר. הלאה, אל הקסטל, הלאה, במדרון היורד אל מוצא, שם חרגתי לראשונה מהכביש וטיפסתי אל שכונת הר נוף, בעודי מבהיל ילדה חרדית על תלת־אופן בצאתי מן החורש אל מגרש החנייה שמול ביתה, צרוב שמש, מזיע ומאושר.

לא רק דגל נשאתי איתי, אלא גם מנחה קטנה. עולה רגל לירושלים צריך לבחור לו מקדש ולהביא אליו את ביכורי גנו. באותה התקופה, הבר "אוגנדה" שבמגרש הרוסים היה סוג של מקדש עבורי. ביכוריי היו שיר מפרי עטי, שהופיע ממש אז בכתב העת "דקה". אז בערב היום השני להליכה פסעתי ברגליים רועדות מרוב מאמץ מצטבר אל תוך האוגנדה והגשתי את הגיליון האפרפר לברמנית הצעירה, כוהנת בעל כורחה שלא כל כך הבינה מה אני רוצה. אחר כך המשכתי עם הדגל לעבר שער יפו ופסעתי בעדו לתוך העיר העתיקה. הולך רגל חייב לעבור בשער העיר.

עכשיו אני מפנה את גבי לציון, יוצא אל חופים חדשים, אבל נראה לי נכון לקחת גם אליהם את הברווז הזה. "נוכל לקשט בו את החדר של עכו!", קראתי בהתלהבות.

"אהה… לא נראה לי", אמרה אלישה ולא התרשמה מהעובדה ששיחזרתי את הברווז של גבע בדיוק לא רע, כולל הסיגריה הדבוקה למקורו. אבל לבה התרכך והיא התרצתה. הברווז נארז. אני לוקח את כביש מספר 1 איתי לעולם, כמו צליין ששב לניכר ובאמתחתו בקבוק של מי נהר הירדן. ברור שעוד אנוע בו בחלומותיי.