בין דת ואהבה: סרטים חדשים על הקהילה החרדית

“שאהבה נפשי” (“Disobedience” במקור) עולה בארץ מחר אחרי שהוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו בסתיו. הוא דובר אנגלית ומתרחש בשכונה חרדית בפרברי לונדון. הראשון הוא סרט עצמאי קטנטן, שנראה קצת כמו יצירה תיעודית, ומורכב כמעט כולו משחקנים אלמוניים ולא מקצועיים. השני הוא סרט מרובה כוכבים (ובמרכזו רחל כפול שתיים: רייצ’ל וייס ורייצ’ל מקאדמס), מאת במאי שזה עתה זכה באוסקר - סבסטיאן לליו, שסרטו הקודם “אשה פנטסטית” שזכה השנה באוסקר לסרט הזר הוקרן עד לא מזמן בארץ.

תוסיפו לכך את הסרט התיעודי “אחת מאיתנו” של נטפליקס המתרחש בדיוק באותם רחובות ברוקלינאים שבהם צולם “מנשה”, ותגלו שהקולנוע האמריקאי וזה הבריטי פתאום מתעניינים בעולם האולטרה־אורתודוקסי היהודי. יחד עם שני סרטים ישראליים חדשים שיופצו בקרוב - “דרייבר” ו”גאולה”, המתרחשים שניהם ברחובות בני ברק - ואולי הסקרנות הזאת הופכת כבר כלל־עולמית. מהמעט שאני מכיר, דומני שכל הסרטים האלה מציגים את העולם החרדי ללא סנסציות או קלישאות ובאמינות ודייקנות ראויות להערכה.

הסרט "מנשה". מלודרמות חרדיות

המעניין יותר הוא שגם “מנשה” וגם “שאהבה נפשי”, אף שמבחינה קולנועית הם הפכים גמורים, יוצאים מתוך אותה נקודת מוצא דרמטית: הקהילה השמרנית ואורחותיה עומדים כמכשול בפני האהבה. שני הסרטים יוצאים לדרך בעקבות מקרה מוות של הורה. ב”שאהבה נפשי” שתי נשים - האחת חרדית ונשואה, השנייה רווקה שיצאה בשאלה (ובתו של רב הקהילה) - מנסות להילחם באהבה שלהן זו לזו, אהבה שהתעוררה בגיל הנעורים והודחקה אחרי שהשתיים הופרדו זו מזו למשך שנים רבות. כעת, עם שובה של האחת לשבעה של אביה, כל מה שהודחק מתפרץ מחדש. “מנשה”, לעומת זאת, עוסק באהבה הורית. כאן מופרד אב מבנו. האב שהתאלמן מאשתו לא מזדרז להינשא מחדש, והקהילה לא רואה בעין יפה את גידולו של הבן במסגרת נטולת אם.

מבחינה קולנועית ואמוציונלית “שאהבה נפשי” מעניין יותר. זו מלודרמה כמעט נוסחתית, אבל יש בה לא מעט רגעים מעניינים של בימוי ומשחק. בקולנוע ההוליוודי מלודרמה כזאת היתה יכולה להתרחש בפרברים בארה”ב בשנות החמישים. כלומר אין כאן אמירה יהודית או חרדית - אף ששני הסרטים האלה מציגים, לצד החומרה, גם לא מעט רגעים של פלפול יהודי חכם - אלא פשוט שימוש פונקציונלי בקהילות החרדיות בתור הוויקטוריאניות החדשה.

"שאהבה נפשי" צילום: איי פי