גמר ה-NBA הוא שיעור למנהלים בהפעלת לחץ על עובדים

אחת הסוגיות המרתקות המעסיקות מנהלים, מפקדים, מאמנים ובעצם כל מי שמוביל קבוצת כפיפים אל עבר מטרה או יעד, היא מידת הלחץ שיש להפעיל על המונהגים על מנת שהאחרונים יתפקדו במיטבם בעת שידרשו לכך. רבים מעמיתי בצבא, באקדמיה ואף בעולם העסקי פונים שואלים 'האם יש טעם להעמיס בלחץ על חייליהם, תלמידים ועובדיהם לפני משימה חשובה, מצגת או עסקה משמעותית?' מרביתם מבינים אינטואיטיבית כי הפעלת לחץ רב מדי יכולה לפגוע בביצוע ומאידך, הפגנת אדישות למשימה יכולה לגרום לתוצאה דומה של ביצוע ירוד.

גולדן סטייט. ירצו לנצח בסוויפ צילום: איי פי

מה לחץ על קבוצה עושה?

תחום הפסיכולוגיה של הספורט הושפע רבות ממחקרם החלוצי של רוברט יארקס וג׳ון דודסון שבוצע כבר בשנת 1908. ירקס ודודסון הציעו את העיקרון המדעי המעוגן בתחומי הביופסיכולוגיה והנוירופסיכולוגיה המתאר את מערכת הקשרים העדינה והמורכבת שבין עוררות וביצוע. מודל ה- U ההפוך גורס כי כאשר רמת העירור גבוהה מידי או נמוכה מידי, אין הגרייה החושית מתפקדת כיאות כמכוונת התנהגות. כשרמת העירור נמוכה מידי לא יגיע כל המידע החושי למטרתו, ואילו ברמות עירור גבוהות מידי, יגיע מידע רב מידי וימנע מהאדם להגיב באופן סלקטיבי לגירוי. בשני המקרים מה שיפגע בסופו של דבר הוא הביצוע.

ברם המודל הנזכר, טוב ככל שיהיה, עוסק בביצוע של אדם בודד. העולם האקדמי מעולם לא בדק, וממילא לא הוכיח, מה תהיה מידת השפעת הלחץ ורמת העירור על קבוצה של אנשים בדרכם אל המטרה. יתר על כן, הבנה של מידת הלחץ המופעל, אם בכלל, תוכל לסייע למנהיגים ומנהלים רבים בבואם להתכונן אל המשימות החשובות הנקרות בדרכם.

לברון ג'יימס. הקבוצה שחייבת לנצח בדרך כלל מנצחת צילום: רויטרס

עם הגב אל הקיר והפנים לעתיד

קלישאה כמו ״עם הגב אל הקיר״ אם כך, מוכרת לכולנו היטב ממגוון רחב של סיפורים, ולכן כשפנה אלי ד״ר אליה מורגולוב, פוסט-דוקטורנט במעבדה לחקר הספורט, התקשורת והחברה בביה״ס לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה והציע לי לחקור את הקשר בין לחץ לביצוע קבוצתי, הסכמתי מייד. כמי שחקר רבות בעבר את הקשר בין תופעות המתרחשות בעולם הספורטיבי לביטויים בעולמות רבים מקבילים, הבנתי כי מחקר כזה יהיה לא רק חלוצי בתחום כי אם יוכל לספק תשובה חד-משמעית, כמו גם תובנות רבות, בסוגיית הלחץ המופעל על מונהגים בתחומים רבים מלבד זה הספורטיבי.

ליגת הכדורסל האמריקאית, ה-NBA , מספקת תובנות רבות על התנהגויות ספורטיביות. אליה ואני החלטנו לחקור את סדרות הגמר בכל עונה אליהם מעפילות 16 הקבוצות הטובות ביותר מתוך 30 קבוצות הליגה. סדרות הגמר משוחקות בשיטת הטוב מבין 7 משחקים, והקבוצה הראשונה המגיעה ל-4 ניצחונות, מתקדמת לשלב הבא, עד לגמר המפגיש את אלופות המזרח והמערב.

למרות שדירוג הקבוצות בסדרת הגמר נקבע על פי הישגיהן בעונה הסדירה, שכיח שקבוצות שמדורגות באופן ממוצע נמוך יותר, לא רק מנצחות סדרות מול קבוצות המדורגות גבוה מהן, הן אף זוכות באליפות.

כך למשל, קליבלנד קאבילירס זכתה העונה (2018) באליפות המזרח לאחר שדורגה רק במקום הרביעי מתוך שמונה קבוצות. גם הקבוצה שתתמודד מולה, גולדן-סטייט ווריוורס, סיימה רק במקום השני במערב.

לאחר סקירת 1,930 משחקים במשך 33 עונות, בדקנו האם העובדה שקבוצה עומדת ״בגבה אל הקיר״ קרי, בפיגור 3:0, 3:1 או 3:2 (במשחק השביעי שתי הקבוצות נמצאות במצב זהה), תדרבן אותה יותר תוך ידיעה כי הפסד משמעו סיום העונה. נתלנו גם באילנות גבוהים כמו עמוס טברסקי ודניאל כהנמן כששיערנו כי ״שנאת ההפסד״ (Loss Aversion) תגרום לקבוצות לנצח לפחות משחק אחד יותר ״ולהישאר בחיים״.

תוצאות המחקר שלנו, שלקחו בחשבון תוך שימוש ברגרסיה את משמעות יתרון הביתיות בסדרה, הוכיחו מעל לכל ספק כי קבוצות נוטות להחנק (Choke) ולא מתפקדות במיטבן עת הם נמצאות עם הגב אל הקיר. המחקר שכותרתו Choking or Delivering Under Pressure? The Case of Elimination Games in NBA Playoffs התקבל לפרסום השבוע בכתב העת Frontiers in Psychology ומספק חומר רב למחשבה בקרב מאמנים, מנהלים ומפקדים על מידת הלחץ שיש להפעיל טרם המשימה.

לאורך מספר רב של משחקים שנבדקו, הסיכוי להפסיד משחק שחובה לנצח בו (שהקבוצה בפיגור) גבוה באופן מובהק מהסיכוי לנצח. תוצאות מחקרנו גם הפריכו תיאורית קונספירציה כי קבוצות המובילות ביתרון משמעותי בסדרה יטו ״להוריד רגל מהגז״ ויאפשרו להאריכה בכך שיפסידו (תופעה המוכרת כ-Gentleman’s Sweep) על מנת להרוויח מאירוח משחק נוסף או אפילו לחגוג במשחק הבא באולמן הביתי.

ההבנה כי ״פשוט יש לעשות, להנות ופחות לדבר (או להלחיץ..) שהרי אנו מיומנים ומתאמנים רבות לקראת הרגע הקובע, היא לא רק סלוגן מפורסם של נייקי (Just Do It!) אלא גם פראפרזה לאמרתו המפורסמת של בנג׳מין פרנקלין: Well done is much better than well said.