מחיר המשתכן: הסרט "בית בגליל" בנוי בצורה מבריקה
“בית בגליל”, דרמה על תהליך בניית בית ששזור בזוגיות במשבר, הוא סרט דל תקציב שמצליח להיות אפי
הוא מחזאי, היא ויתרה על חלומה להיות אמנית. לכאורה, דרמה משפחתית פשוטה, אולי אף מעט בנאלית, על זוגיות שעומדת במשברים ובמבחנים, עלייה, ירידה ושוב עלייה, פירוק והרכבה, אבל סבן מוסיף למתכון הבסיסי הזה אלמנט צורני מרתק: עלילת הסרט מתרחשת במקביל לבנייתו של בית אמיתי, שאנחנו עוקבים אחרי הקמתו שלב אחרי שלב. פינוי המגרש ושיטוחו, קידוח היסודות, יציקת הבטון, העמדת הקירות, מהמסד עד הטפחות, מהתוכנית עד מסירת המפתחות, וכל שלב כזה הוא רגע מפנה עלילתי בסיפור. בעוד הבית הולך ונבנה, הזוגיות הולכת ונפרמת.
קולנוע עצמאי ודל תקציב לרוב מתאפיין בחסכנות. ההברקה של “בית בגליל” היא בכך שהסרט, קצת כמו הבית, בנוי באופן מודולרי. מעט ימי הצילום פוזרו לאורך שבועות, וכך הסרט הצנוע הזה מקבל תחושה כמעט אפית, של פרויקט רחב היקף, שבתוך הסיפור הקומפקטי של הזוג יש גם ממד נוסף, כמעט דוקומנטרי, שמתעד את חלוף הזמן, ומציג תהליך חוץ־עלילתי מראשיתו ועד סופו.
השילוב בין הסיפור הזוגי ובין הליך הבנייה אינו רק הברקה צורנית, אלא יש כאן גם אבחנה יפה על החיבור בין תהליך היצירה ובין המלאכה האדריכלית. סרט מתחיל עם תסריט, בית מתחיל עם תשריט. בשני המקרים, אחרי שלב החזון מגיע שלב גיוס הכסף ואחריו שלב הביצוע. בשני המקרים, בעל החזון (בין אם זה האדריכל או לקוחותיו) צריך ללהק את אנשי המקצוע שיעשו את העבודה עבורו. ובשני המקרים החזון נתקל במציאות ומשוכתב על ידי פשרות ומשברים. כדי להעשיר את התחושה האפיזודית - או את הרעיון שסרט, כמו בניין, נסמך על נוכחותם הרגעית של קבלני משנה — סבן מלהק קבוצה נכבדת של שחקנים, מכל דורות הקולנוע הישראלי, שמתארחים כל אחד לסצנה אחת - מג’וי ריגר ועד גדליה בסר, מאוהד קנולר ועד צחי הלוי, מזאב טנא ועד ישי גולן.
הלוקיישן הגלילי והפשטות הוויזואלית גורמת ל”בית בגליל” להיראות בה בעת כמו סרט שמעוגן עמוק בתוך מסורת קולנועית ארצישראלית, העוסקת באתוס ההתיישבותי והקיבוצים, אבל המבנה והצורה המקוריים והעכשוויים מביאים את הסרט הזה לימינו והופך אותו לעכשווי מאוד, כשהחזון הארצישראלי של הוריה של הגיבורה הפך לקלישאה בורגנית אמריקאית על בית בפרברים, שמערערת את היסודות עליהם בנויה הזוגיות של גיבורינו.