"מה מסביר את תעלומת אי־השוויון בישראל? הקמצנות של המדינה"

אי־השוויון זינק בשנים האחרונות למרכז השיח הציבורי בעולם וגם בישראל, מהמפגינים בכיכרות, דרך סיסמאות הבחירות ועד דו”חות קרן המטבע. אבל כשצוללים לנתונים בישראל, מגלים משהו מוזר. “ההסברים הסטנדרטיים לעליית אי־השוויון בעולם לא מצליחים להסביר את מה שקורה כאן”, אומר הכלכלן פרופ’ מומי דהן, מבכירי המקרו־כלכלנים בישראל.

בניגוד לשאר המדינות המפותחות, ב־15 השנים האחרונות אפשר לזהות בישראל דווקא מגמה של ירידה באי־שוויון בהכנסות. ליתר דיוק: ירידה באי־השוויון בהכנסה הכלכלית. למה הכוונה? ההכנסה הכלכלית היא ההכנסה שאנחנו משיגים בכוחות עצמנו בשוק העבודה, לפני שהמדינה גובה מסים מצד אחד, ומוסיפה קצבאות מצד שני. “הירידה באי־השוויון בהכנסה הכלכלית לא נרשמה באף מדינה מפותחת אחרת באותו זמן”, אומר דהן.

לכאורה, הפערים מצטמצמים, ואנחנו יכולים לטפוח לעצמנו על השכם. “אבל לפני שפותחים את בקבוקי השמפניה, צריך להבין שמבחינת אי־השוויון בהכנסה נטו, שאיתה הולכים למכולת בסופו של יום, אנחנו עדיין מככבים בצמרת הפערים הכלכליים בקרב המדינות המפותחות”. ההכנסה נטו, מסביר דהן, “היא ההכנסה שמתקבלת אחרי שלוקחים את ההכנסה הכלכלית ומוסיפים עליה קצבאות ותשלום מסים. ובהכנסה נטו ישראל נמצאת בין המדינות עם הפערים הגדולים ביותר”.

דהן, שמלמד בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, בדק את הנתונים ב־36 השנים שבין 1979 ל־2015, בניסיון להבין מה קרה לאי־השוויון בארץ. המחקר שלו מעלה שהדברים קשורים: “העובדה שבישראל רמת הסיוע לאוכלוסיות החלשות נמוכה יחסית, דוחפת אוכלוסיות ושכבות שנמצאות למטה להצטרף לשוק העבודה. ככה נוצרת סגירת הפערים בתחום הכלכלי. אבל ההכנסה הכלכלית כל כך נמוכה, שכאשר אנחנו משווים את ההכנסה נטו של אנשים בישראל להכנסה נטו של אנשים במדינות אחרות, אי־השוויון כאן יותר גדול”.

ההסברים הרגילים קורסים

בסיכום מחקרו, שאמור להתפרסם כפרק בספר על כלכלת ישראל בעריכת אבי בן בסט, ראובן גרונאו ואסף זוסמן, דהן שואל מה עושה ישראל כדי לצמצם את אי־השוויון. המסקנה שלו נחרצת: "כשאנחנו מסתכלים על כלל ההוצאה הממשלתית האזרחית לשירותי בריאות, חינוך וכמובן רווחה, אנחנו רואים שישראל מוציאה פחות לא רק על הרווחה, כלומר על הדגים, אלא גם על החכות", הוא אומר. "כאשר בוחנים כמה כל ילד מקבל, הן מבחינת בריאות וחינוך והן בהכשרה מקצועית, אנחנו רואים שישראל מוציאה הרבה פחות מאשר רוב המדינות המפותחות. בטווח הארוך, האסטרטגיה הזו לא מובילה לצמיחה מואצת של המשק הישראלי. זה משהו שחייב להשתנות".

מומי דהן צילום: רפי קוץ

בשנים האחרונות מציעים הכלכלנים שלל הסברים לאי־השוויון הגואה. שניים מהנפוצים שבהם הם הטכנולוגיה, שמתגמלת את מי שיש לו כישורים ומקשה על מי שאין לו, והגלובליזציה, שחשפה את העובדים במערב לתחרות עם עובדים מהמזרח. דהן טוען שההסברים האלה לא מסבירים את ההתפתחויות בישראל. שני התהליכים האלה גברו ב־15 השנים האחרונות, אבל אי השוויון בהכנסה הכלכלית בישראל דווקא ירד ‑ ולא עלה.

נתחיל בהכנסה הכלכלית. מה בכל זאת קרה?

"המחקר מצביע על שלושה גורמים לירידה באי־השוויון בהכנסה הכלכלית. החשוב ביותר הוא ירידת שיעור האבטלה" ‑ שירד מיותר מ־10% ב־2003 לכ־5% בשנת 2015, ומאז המשיך לרדת. ”זאת ברכה לכל משק. יש פחות ופחות מובטלים, כלומר פחות אנשים שההכנסה הכלכלית שלהם אפסית או ממש אפס. הירידה באבטלה מעבירה אותם להכנסה כלכלית חיובית, וזה משפיע מאוד על מדדי אי־השוויון".

עוד השפעה של הירידה באבטלה היא העלייה בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה של אנשים שכלל לא חיפשו עבודה לפני כן (הבלתי משתתפים). “גם לבלתי משתתפים יש אפס הכנסה כלכלית, ומרגע שהם מצטרפים, הם הופכים לבעלי הכנסה חיובית”. גם זה, מסביר דהן, מוריד את אי־השוויון בהכנסה הכלכלית.

לירידה באבטלה הצטרפו שני גורמים משניים. הראשון, לדברי דהן, הוא קליטת גל העלייה העצום מברית המועצות. בגל העלייה הגיעו אנשים ברמת השכלת גבוהה, הוא מסביר, אבל עם מגבלות שפה, ועם מקצועות שלא בהכרח התאימו לשוק הישראלי. “בהתחלה הם התחרו בעיקר בבעלי השכלה נמוכה והפכו לעובדי כפיים, אבל במרוצת הזמן הם התכנסו למקצועות שמתאימים יותר לכישוריהם, ואז רואים ירידה באי־השוויון הכלכלי”.

הגורם המשני השני לירידה הזו, לדבריו, הוא כניסת העובדים הזרים, שהם בעיקר מעוטי השכלה. בשנות התשעים הם נכנסו לישראל באופן מסיבי, אבל הממשלה ריסנה את המגמה הזו בתחילת העשור הקודם.

הקיצוץ בקצבאות ניצח

ההתפתחויות שמתאר דהן ניכרות היטב בגרפים המלווים את המחקר. אי־השוויון הכלכלי עולה בהתמדה, ואז בתחילת העשור הקודם הופך כיוון ומתחיל לרדת עוד ועוד, יחד עם שיעור האבטלה במשק. אבל בתחילת העשור הקודם נרשמה עוד נקודת מפנה: הרפורמות של שר האוצר דאז בנימין נתניהו.

מה השפעת הרפורמות של נתניהו?

"נתניהו הביא לקיצוץ משמעותי בקצבאות: קצבת הבטחת הכנסה, קצבת ילדים, סיוע בשכר דירה. כל אלה דוחפים יותר אנשים לעבר שוק העבודה, ובעיקר מעוטי השכלה. חלק מהצמצום באי־השוויון בהכנסה הכלכלית אחרי 2003 נבע מהמעבר הזה. הם עברו מהכנסה כלכלית אפסית או מאוד מועטה להכנסה כלכלית יותר גבוהה".

רה"מ נתניהו צילום: רויטרס

אבל הנקודה החשובה, מדגיש דהן, היא שההכנסה נטו של האנשים האלה לא בהכרח עלתה: “מצד אחד, ההכנסה הכלכלית שלהם עלתה, אבל מצד שני ‑ ההכנסה מהקצבאות ירדה ולכן, צריך לבדוק מה ההשפעה הכוללת על ההכנסה נטו. מה שאני מראה הוא שמיד אחרי 2003, כלומר בשנים 2004 עד 2007, אפשר לזהות את הדבר הבא: למרות הירידה באבטלה, למרות קליטת העלייה, למרות ההיפוך בשיעור העובדים הזרים, אי־השוויון בהכנסה נטו המשיך לעלות”.

"צמצום הקצבאות לשכבות החלשות (בעיקר שני העשירונים התחתונים) היה מכה קשה שההצטרפות לשוק העבודה לא הצליחה להפיג. אמנם, יש אנשים שהצטרפו לשוק העבודה והצליחו להגדיל את ההכנסה נטו, אבל מאחור ישנם אלה שלא הצליחו. כלל האוכלוסייה החלשה ספגה מכה מאוד משמעותית בעקבות התוכנית הכלכלית של 2003". גם הפחתת המסים תרמה לעלייה באי־השוויון בהכנסה נטו, אומר דהן, "אבל השפעתה נופלת מזו של קיצוץ הקצבאות".

איזה חלק מילאה הרפורמה של נתניהו בשיפור המצב הכלכלי?

"ההתאוששות הכלכלית הושפעה גם מהמצב הכלכלי בעולם, ובעיקר מהשיפור העצום במצב הביטחוני. נוטים לשכוח את זה בניתוח הכלכלי, אבל אנשים מאוד הושפעו מהמצב היבטחוני ב־2002־2003. אני זוכר שאני וחברים שלי חששנו ללכת לקניון עם הילדים. ככל שהשתפר המצב הביטחוני השתפרה הפעילות הכלכלית, ללא קשר לתוכנית הכלכלית של נתניהו. בנוסף, העולם יצא ממיתון והכלכלה הישראלית התאוששה, וגם לזה לא היה קשר לתוכנית הכלכלית. אני מפריד בין הדברים".

ניצנים של שינוי

בהשוואה בינלאומית, אומר דהן, הירידה באי־השוויון בהכנסה הכלכלית "הביאה את ישראל למקום די מחמיא": מתחת לממוצע במדינות ה־OECD. “אבל בהכנסה נטו זה לא המצב. למרות שבשנים האחרונות יש ירידה קלה בנתון הזה, ישראל עדיין בצמרת המדינות המפותחות. אחד הדברים המרתקים הוא לנסות להסביר איך זה ייתכן”.

יש הסבר נפוץ לאי־השוויון הגבוה בארץ בהשוואה למערב: הערבים וחרדים. "אלה אוכלוסיות שלכאורה נמצאות מחוץ לשוק העבודה, יש להן הרבה ילדים וכו’", אומר דהן. "אבל אם הסיפור היה חרדים וערבים, דווקא אי־השוויון הכלכלי היה צריך להיות גבוה בהשוואה למדינות אחרות" ‑ שכן הן לא משתתפות בשוק העבודה, או משתכרות מעט. העובדה שישראל מובילה בין המדינות המפותחות דווקא באי־השוויון בהכנסה נטו, הוא טוען, "מאירה את התפקיד המאוד משמעותי של מדינות הרווחה".

צילום: אוהד צויגנברג

"המיקום המשונה הזה ‑ אי־שוויון כלכלי נמוך מאוד ואי־שוויון בהכנסה נטו שהוא מאוד גבוה ‑ נובע מכך שמדינת הרוווחה הישראלית קמצנית מאוד כלפי החלשים. שיעור ההשתפות בשוק העבודה גבוה, אבל אם אדם חלילה מאבד את מקום העבודה או שבריאותו נפגעת, הוא יקבל סיוע מצומק יחסית. ההבדל הגדול ממדינות אחרות הוא כמה ישראל קפוצת יד כלפי האוכלוסיות החלשות".

ובכל זאת, בשנים האחרונות נרשם שיפור מסוים באי־השוויון נטו. בין ההסברים מונה דהן את "המשך הירידה באבטלה, וצעדים מפחיתי אי־שוויון שחלקם הונהגו עוד טרם המחאה וחלקם זכו לרוח גבית בעקבותיה. צעדים אלו כוללים, בין השאר, חינוך חובה חינם מגיל 3, עצירת מתווה הורדת מס ההכנסה, הגדלת המשאבים המוקצים לאכיפת חוקי העבודה, העלאת שכר המינימום, הנהגת מס הכנסה שלילי, חוק פנסיית חובה, הפסקת ‘תוכנית ויסקונסין’, ולאחרונה השקת תוכנית חיסכון לכל ילד".

לקינוח דהן מוסיף סייג חשוב: הנתונים שהוא מתבסס עליהם משקפים בעיקר את ההכנסות מעבודה. בשנים האחרונות עלה נתח התוצר שמגיע אל בעלי ההון, והנתח הזה אינו משתקף בנתונים שהוא מנתח.

אי־שוויון דמוקרטי

מהי בעצם הבעיה באי־השוויון הגבוה בהכנסות? דהן מציג שלושה נימוקים. ראשית, הנימוק המוסרי: מציאות שבה אנשים מתקשים להתקיים בכבוד ולכלכל את ילדיהם צריכה "להפריע לכל אחד מאיתנו, ובמיוחד לחזקים". בנוסף, אי־שוויון מוגזם עלול לפגוע בצמיחה הכלכלית בטווח הארוך, במיוחד אם הוא מלווה בחסמים להזדמנויות ‑ מה שנוגע במיוחד לאוכלוסייה הערבית. לבסוף: אי־שוויון מוגזם מלווה בדרך כלל באי־שוויון דמוקרטי, ומוביל ל"מעגל אכזרי" שבו "מי שנמצאים למטה נוטים להשתתף פחות בבחירות", האינטרסים שלהם זוכים לייצוג נמוך, וחוזר חלילה. "יכול להיות שזה בא לביטוי ברמת הסיוע הנמוכה שניתנת לאוכלוסיות החלשות".

יש אנשים, ובהם ראש הממשלה, שטוענים שלא צריך להתמקד באי־השוויון אלא בהגדלת העוגה הכלכלית.

"אני חולק על כך. נכון שאם אנשים מוכשרים מתוגמלים יותר, זה מעודד תסיסה כלכלית ודוחף להצליח. אבל אצל חלק מהאנשים, ההכנסות נמוכות לא כי הם לא מוכשרים, אלא כי הם חסומים מלממש את כישוריהם. הילדים של חלקם סופר־מוכשרים, אבל אם הם לא יקבלו את רמת החינוך הראויה, הם לא יצליחו למצות את הכישורים שלהם”.

דהן מדגיש, בהקשר הזה, את “האפליה רבת השנים של האוכלוסייה הערבית”. ככל שיאפשרו לאותן אוכלוסיות לממש את הכישורים שלהן, הוא אומר, “נראה צמיחה כלכלית יותר גבוהה".

מדינת הרווחה, מסכם הכלכלן, "יכולה ללכת יד ביד עם שיעור אבטלה יותר נמוך".