חיים בנקודות: הסרט התיעודי החדש על יָאיוֹי קוסמה
הסרט של האמנית האישה המצליחה בעולם, מצליח דווקא בגלל שהוא נוקט קצב רגוע - במהופך לאישיותה הסוערת
"היום, סוף סוף, יָאיוֹי קוּסָאמַה מקבלת את ההערכה וההכרה להן היא ראויה", אומרת הת'ר לנז (Lenz), יוצרת הסרט "קוסאמה: אינסוף" שיוקרן השבוע במסגרת פסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי דוקאביב (הקרנת בכורה ב־18.5. בהמשך ישודר גם בהוט 8).
קוסאמה, אמנית יפנית שנחשבת היום לאחת מהמוכרות והמצליחות בעולם. רבים מכירים את קוסאמה בזכות עבודות הנקודות הרבות, המונמנטליות והפסיכדליות שלה - אבל קדמה להן עבודה רבת שנים שרבים יגלו לראשונה באמצעות הסרט. "אני עוקבת אחרי קוסאמה מתחילת שנות התשעים", מספרת לנז בראיון ל"כלכליסט" מקליפורניה. "היא לכדה את תשומת ליבי כי באותו הזמן חשבתי שתרומתה לעולם האמנות האמריקאי לא קיבלה הכרה מספקת, ורציתי לנסות ולהביא את הערך של עבודתה לקהל רחב יותר. היה לי ברור שהיא לא רק אמנית מוכשרת, אלא אישה מורכבת שנדרשה להתגבר על מכשולים רבים, וחשבתי שחייה יהיו נושא מרתק לסרט דוקומנטרי".
קוסאמה עם אחת העבודות המוקדמות שלה (תמונה מתוך הסרט). ממשיכה ליצור בגיל 89 צילום: HARRIE VERSTAPPEN צילום: HARRIE VERSTAPPEN
מעבודות ששוברות שיאי מחיר, ועד אופנה לוויטון
כבר למעלה מארבעים שנה שקוסאמה חיה ויוצרת אמנות מתוך כתליו של בית חולים פסיכיאטרי בטוקיו, אליו אשפזה את עצמה מרצון ב־1977. זה לא מפריע לה לייצר, גם בגיל 89, כמויות של עבודות אמנות, להפעיל ליין של מוצרי אופנה ולשתף פעולה עם המותגים הכי גדולים בתחום, ממארק ג'ייקובס ועד לואי ויטון. ב־2014 היא הפכה לאמנית האישה החיה היקרה ביותר, כשעבודה שלה נמכרה באמצעות בית המכירות הפומביות כריסטיס ב־7.1 מיליון דולר.
הת'ר לנז, יוצרת הסרט סרטה של לנז מתנהל באיטיות, בשקט ובשלווה, אולי כקונטרה לאישיותה הסוערת של קוסאמה. לנז מתרכזת בעשורים הראשונים לעבודתה של קוסאמה, בתחילת דרכה ביפן ובנחיתתה הלא־רכה בניו יורק. כבר אז ניכרו בה מאפיינים פסיכולוגיים יוצאי דופן, למשל באירוע שבו קפצה מחלון דירתה לאחר שנדחתה על ידי גלריה.
אחד מקווי העלילה שמוצגים בסרט הוא סדרת מכתבים שקוסאמה כתבה לג'ורג'יה אוקיף, האמנית האמריקאית הגדולה ביותר של שלהי המאה העשרים: מכתב התשובה שקיבלה מאוקיף היה אחת הסיבות המרכזיות שעודדו אותה לאזור אומץ ולנסות את מזלה בארה"ב ב־1957. "ידעתי על קיומם של המכתבים מתוך קטלוג של אחת התערוכות של קוסאמה, ב־1989", משחזרת לנז. "כשביקרתי אותה בטוקיו לטובת התחקיר היא נתנה לי גישה לארכיון הפרטי שלה, ושם מצאתי את המכתבים שהיא קיבלה מאוקיף. את אלה שהיא שלחה לאוקיף הייתי צריכה לאתר במחקר נוסף". החומרים הארכיוניים מלווים בעדויות של מכרים של קוסאמה לאורך השנים: חברים מיפן, גלריסטים, סוחרי אמנות והיסטוריונים של האמנות, שליוו אותה בשלבים שונים בקריירה.
קולנוע חברתי מגייס יותר כסף מאמנותי
באופן כללי, מספרת לנז, המחקר והעבודה על הסרט, שהוקרן גם בפסטיבל סאנדנס האחרון, ארכו יותר מעשור. "העבודה על הסרט לוותה באתגרים רבים מאד. זה סרט שהיה מאוד יקר להפיק, כי הוא כלל נסיעות ברחבי העולם, שפות שונות ואיתור של המון חומרים ארכיונים שחייבו קבלת זכויות שימוש. גם המימון היה לא קל; יותר קל לגייס כסף מקרנות עבור סרטים עם נושאים חברתיים מאשר עבור סרטי אמנות. ב־2008, עם פרוץ המשבר הכלכלי, רוב הקרנות עליהן ביססנו את מימון הסרט הפסיקו לממן אותנו. אז עוד היינו רק אני ומפיקת הסרט קארן ג'ונסון, והתמודדנו עם כמות קשיים לא קטנה מזו שקוסאמה התמודדה איתם כדי להגשים את חלומה ולהפוך לאמנית משמעותית".
