"בהליכי גישור המדינה מתנהגת כמו דובון לא־לא"

"הדנ"א היהודי הוא לחפש שלום", אמר שופט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין בכנס באוניברסיטת תל אביב שעסק בדילמות ובקשיים של המדינה כצד לגישור. הכנס נערך במכון החדש לאמנויות המשפט שהקימה השופטת בדימוס ד"ר דפנה אבניאלי במסגרת הפקולטה למשפטים. כיועץ משפטי לממשלה, החליט רובינשטיין ב־1999 שגם מדינת ישראל תלך לגישורים ולא תחפש בתי משפט ופסקי דין בכל תיק ובכל מחיר, והוא סגר מעגל כשרגע לאחר שסיים את כהונתו בעליון נטל על עצמו את הגישור בסכסוך הכאוב בין בית החולים הדסה להורים לילדים חולי הסרטן.

מימין אליקים רובינשטיין, פרקליטת מחוז מרכז עו”ד ליאורה חביליו ודפנה אבניאלי צילום: עמית שעל, אילן ספירא

המדינה, המתדיין הגדול ביותר בבתי המשפט ומשתתפת במאות הליכי גישור בשנה, ספגה בכנס ביקורת קשה על התנהלותה כצד בגישור. "קיימת סתירה מהותית וחזיתית בין התנהלות המדינה בגישור ובין מהות הגישור", אמר המגשר עו"ד שלמה כהן. "מופיעים 15 נציגים מטעם המדינה, מכל הרשויות שנוגעות לסכסוך, לאיש מהם אין סמכות להחליט, יושבים שנה מגיעים להצעה מוסכמת, ואז מתברר שלא היתה להם סמכות להחליט. ולמי הסמכות? לגורמים כמו ועדת הפשרות העליונה או החשב הכללי, שלא היו בכלל ליד השולחן, שלא מכירים את הסיטואציה ואת העובדות מכלי ראשון. זה לא גישור. המדינה, כמו דובון לא־לא, אומרת לא לכל הצעה. מתחייב שינוי דרמטי. יש לאמץ כאן את מה שנהוג בקנדה ובאנגליה – חובת גישור לפני משפט כי לא יפה לריב עם האזרח לפני שמנסים לדבר ולפתור".

עו"ד דורון טאובמן, ממשרד רם כספי, המייצג בגישורים את הגורמים הפרטיים מול המדינה, הציג אף הוא את הקשיים: "היעדר הסמכה מראש הופך את הפרקליט מטעם המדינה לראש קטן. הוא לא יודע להתפשר, הוא נצמד לקו המשפטי ללא גמישות וללא הנחיות". עורכי דין מיטלטלים בין הרצון לנצח לבין הרצון להגיע לתוצאה. בגישורים, אומר טאובמן, התהפכו היוצרות: "המדינה לא אמורה לנצח, והנה כאן הפרקליט מטעם הגוף הפרטי רוצה תוצאה, ואילו הפרקליט המדינתי רוצה לנצח. הוא דבק בתזה שלו ולא נפתח לגישור".

עו”ד דורון טאובמן: "היעדר הסמכה מראש הופך את הפרקליט מטעם המדינה לראש קטן. הוא לא יודע להתפשר, הוא נצמד לקו המשפטי ללא גמישות וללא הנחיות" צילום: עמית שעל

הסיבות, הסכים טאובמן עם כהן, הן היעדר הנחות והמרחק ממקבלי ההחלטות האמיתיים שיושבים על הברז הכספי. "הם שואלים את הפרקליט המייצג ‘למה הסכמת?’, ‘על סמך מה נתת לטייקון הזה ויתור או תספורת’", מתאר טאובמן את הדינמיקה. “יהיה מבקר המדינה ותהיה תקשורת, וכולם על הראש של הפרקליט המייצג, שאומר לעצמו 'אז למה שאסכים לפשרה ואחטוף על הראש. אף אחד עוד לא נענש כשאמר לא. להגיד כן יכול להיות בעיה. לכל היותר נפסיד את התיק הזה בהמשך בבית המשפט". וזה יכול להניב אבסורד. ההתנהלות הזו, מסכם טאובמן, תביא לכך המדינה תפסיד 50 מיליון שקל בבית המשפט, במקום 3 מיליון בפשרה שהוצעה בגישור. "’ממילא מדובר בכסף של אחרים’, יאמרו לעצמם נציגי המדינה, של הציבור במקרה זה".

גישור גם בערעורי מס

בעבר, לפני הנחיית רובינשטיין, סירבה המדינה ללכת לגישורים והעדיפה את ייקוב הדין את ההר ואת האזרח. ועכשיו כשהיא מסכימה, היא מערימה לא מעט קשיים. לתלונות הרבות השיבה מטעם המדינה פרקליטת מחוז מרכז (אזרחי), עו"ד ליאורה חביליו: "בעבר הסכמתנו לגישור התפרשה כחולשה. היום זה לא קיים ואנחנו הולכים לגישור בתיקים המתאימים. אני מנחה את הפרקליטים שלי להיענות להצעת גישור שמציע בית המשפט. כדי לסרב להצעה, הוא צריך אישור ממני. העמדה 'שבית המשפט יחליט' כבר לא קיימת בתרבות הארגונית שלנו היום. גם בתי המשפט התבגרו יש להם גישה יותר מאוזנת. כבר לא רואים את המדינה ככיס עמוק שקל לקחת ממנו".

עם הגישורים הגדולים שהמדינה היתה צד להם נמנים תביעת מאות עובדי הקמ"ג שנחשפו למחלות, הגישור על שכר הרופאים והגישור במשבר הדסה. חביליו הבדילה בין סוגי הסכסוכים שמתאימים לגישור לאלה שלא: "תיקי נזיקין הם המתאימים ביותר. המדינה גרמה נזק? שתשלם. גם תביעות כספיות מתאימות. אלו המקרים שהמדינה מתקשרת כצד מסחרי לקניית טובין, לאספקת שירותים, במיזמי בנייה. פחות מתאימים הם ערעורי מס. השומה היא החלטה מנהלית שיש עליה השגה בבית המשפט, וכך גם עתירות ועבירות מנהליות, רישיונות, מכרזים וכיוצא באלה. לפעמים שופטים שולחים סכסוכים אלה לגישור, וזה לא מתאים".

השופטת בדימוס דפנה אבניאלי חלקה עליה בעניין זה: "גם עתירות מנהליות וערעורי מס ניתן להסדיר בהסכמה, ואין צורך בהכרעה שיפוטית. בגישור אפשר להעלות טענות והסברים שלא ניתן היה להעלות בפני הרשות, אלא אם מדובר בעניינים עקרוניים, ורוב העתירות המנהליות אינן כאלה".

התנגדות לסודיות

למדינה יש מגבלות ואילוצים שהיא מביאה עמה לגישור. אחד התמריצים ללכת לגישור הוא סודיות ההליך שמתנהל רחוק מהעין הציבורית. "הסכם פשרה שהמדינה חותמת עליו, אסור שיהיה סודי", אמרה חביליו, והציגה עוד אילוצים: "השלכות הרוחב והשוויון שמתבקש לגבי כלל האזרחים בנסיבות דומות. כל אלה מחייבים את המדינה לזהירות רבה".

חביליו השיבה לביקורות שנשמעו. ריבוי משתתפים הוא לפעמים תוצר של יתרון הגישור: "בסכסוך מול המדינה מתעוררת לא פעם השאלה איזו רשות אחראית. גישור יכול לחלק את האחריות בין הרשויות ולכן זה פתרון אולטימטיבי", אמרה. אלא שהריבוי מייצר חוסר תיאום ומקשה על האפשרות לנהל את הדיונים ביעילות ובמהירות מפני שלא קל לתאם מועדי ישיבות מול 15 גורמים שונים. ולבסוף כשמגיעים להסכמה היא נחשפת לסכנת טרפוד ממעלה. חביליו הרגיעה בעניין זה: "מעטים המקרים שמגיעים להסכמה שנעצרת מלמעלה. הפרקליטות מלווה את ההליך לאורך כל הדרך באמצעות חשב, מנהל מחלקה ועוד".

לב הבעיה הוא כמובן ההחלטות על הכסף. האוצר קפוץ ואינו מוכן לפזר בנדיבות לכל פרקליט את הסמכות להתפשר בשם המדינה על כל סכום. "הסמכות שלי כפרקליטת מחוז", סיפרה חביליו, "היא לאשר פשרות עד 125 אלף שקל. בקרוב זה יעלה ל־300 אלף שקל". “אבל לא רק האוצר, גם אני סוג של שומרת סף. בגישור מקרקעין גדול הוצע הסדר שהמדינה תשלם 50 מיליון שקל. כפרקליטת מחוז טרפדתי אותו כלא ראוי, והתיק מתנהל היום בבית המשפט".